יעל חן דיברה, המצלמה זזה, ולפתע נדם לבה של ההבטחה בת ה-23

על הדשא של אצטדיון בלומפילד עמדו שלושה כיסאות גבוהים. אחרי פגרת הקיץ, לפני עונה חדשה של טלוויזיה ושל ספורט, שלושה מגישים עמדו לצלם פרומו לקראת שובה למסך של "הדקה ה-91", תוכנית הכדורגל של מה שהיה אז ערוץ 2. אבל במקום התרגשות מההתחלה החדשה, היום ההוא נמלא הלם של סוף.

את הפרומו ואת השידורים עמדו להוביל יורם ארבל, השדר הוותיק שהיה גם מפיק התוכנית, וכדורגלן העבר שהפך לפרשן, מוטי איווניר. לצדם באותו יום, 18 באוגוסט 1996, ישבה יעל חן בת ה-23. מבחינתה ההתרגשות הייתה כפולה, כי הצילומים נערכו גם כדי לקדם את הופעת הבכורה שלה בתוכנית הספורט. מי שהייתה מוכרת בעיקר ככוכבת ילדים, מגישת "זאפ חי" בערוץ הראשון, עמדה בפני הפריצה הגדולה שלה לפריים טיים.

ארבל ו"רשת", ששידרה את "הדקה ה-91", ראו בחן יורשת טבעית לאורלי יניב, האישה הראשונה שהגישה תוכנית ספורט בטלוויזיה הישראלית. "הגיעו הרבה המלצות על יעל, ואני התרשמתי ממנה מאוד ממבט ראשון", מספר ארבל השבוע. "קודם כל היה היופי שלה, אבל זה פחות חשוב. הבנתי שאומנם היא לא מבינה בכדורגל, אבל ראיתי מיד שהיא מספיק אינטליגנטית ותשמח ללמוד לצדי. החלטתי שזו תהיה היא, ובנינו את התוכנית כשהיא חלק ממנה".

חן, ארבל ואיווניר תפסו את מקומותיהם והחלו בחזרות. "זה היה יום נורא חם, אבל אף אחד לא הרגיש מצוקה. להפך, הייתה אווירה נהדרת", אומר ארבל. "לא היה צל במגרש, ואף אחד לא חשב לשים מעלינו שמשיות, אבל אני זוכר שאמרנו לעצמנו שזה צילום יחסית קצר, מקסימום שעה, ונעמוד בזה".

הכל נראה בסדר כשהמצלמות החלו לעבוד. חן הגישה את הטקסט שלה, העבירה את המושכות לקולגות – ובדיוק כשהמצלמה נעה ממנה אליהם, צנחה מהכיסא אל הדשא. בתיעוד הווידאו ניתן לראות בבירור את ארבל ואיווניר קולטים בזווית העין את רגע הקריסה. "חשבתי שזה בגלל החום", מספר ארבל, "אבל כשזינקתי אליה ראיתי שהיא לא נושמת. ישר צרחתי 'להזמין אמבולנס!'".

איווניר נזכר: "יעל מאוד התרגשה באותו יום, ולדעתי הלחץ השפיע עליה כי הצילום לא עבר חלק והיינו צריכים לצלם כמה טייקים. הפנים שלי היו לכיוון המצלמה כשהיא הקריאה את הטקסט האחרון שלה, פתאום שמעתי 'בום'. לכדור שפוגע בקורה יש סאונד ספציפי, ובהתחלה חשבתי שנבעט כדור מהאימון ופגע בה, אבל בתוך כמה שניות הבנתי שקרה משהו רציני".

ארבל: "נשלחה ניידת טיפול נמרץ, אבל לדעתי לקח 20 דקות עד שהם הגיעו".

צובט להיזכר בהבטחה שיעל חן הייתה. אורן רוזנשטיין מ"זאפ לראשון" אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" שבועיים לאחר מותה: "יעל הייתה אמורה להיות המטאור הבא של הטלוויזיה בישראל"

מה עושים במצב כזה, היא על הדשא והניידת מתעכבת?
ארבל:"ניסיתי לפתוח ליעל את הכפתור העליון של החולצה, להחיות ולהנשים אותה. אבל כשהפרמדיקים נכנסו למגרש הם הבינו מיד שהיא כבר לא נושמת, ולא זכור לי שהיו בשטח עוד ניסיונות החייאה. הם העלו אותה על אלונקה ושעטו לבית החולים. מיד אחר כך התקשרנו למשפחה, ואמרנו רק שהיא איבדה את ההכרה. מיד אחרי שפינו אותה נסעתי לבית הוריה".

צחית, אחותה של חן, לא שכחה רגע ממה שקרה. "זה היה עידן טרום-הסלולר, אני הסתובבתי עם חברה בעיר, וכשעלינו אליה הביתה אמרו לי שמחפשים אותי דחוף", היא מספרת. "הצלחתי לדבר עם דוד שלי, שאמר לי לבוא הביתה כי יעל לא מרגישה טוב והיא נפלה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'בסדר, היא לא מתה'".

רצת הביתה?
"מיד. אני זוכרת שבחוץ הכל היה חשוך, אבל בבית היה נורא מואר והתחילו להגיע הרבה אנשים".

הכל נראה בסדר בצילומים עד שיעל צנחה אל הדשא. "חשבתי שזה בגלל החום", מספר השבוע יורם ארבל, "אבל כשזינקתי אליה ראיתי שהיא לא נושמת. ישר צרחתי 'להזמין אמבולנס!'"

עו"ד טל קרת, האחות הבכורה במשפחה: "לי וליעל היה מין קשר טלפתי. באותו יום עבדתי, ומשומקום חטפתי כאב בטן נורא. יצאתי לשירותים, וכשחזרתי חיכו לי הודעות דחופות לחזור לבעלי ולאבא שלי. רק מההודעות האלו ידעתי שהיא הלכה".

אמרו לך כבר אז?
"בהתחלה אבא לא אמר לי שהיא נפטרה, רק שהתעלפה, ושהוא נוסע אחרי האמבולנס לבית החולים. אבל אלו היו שעות אחר צהריים פקוקות, עוד לא היו אמבולנסים על אופנוע ובניידת ששלחו לא היה דפיברילטור. כשחנינו מתחת לבית של ההורים ראינו את יורם ארבל עומד על המדרכה, לבן כמו סיד, מה שאישש לי את המצב. צחית בדיוק חזרה מבית הספר, ואני זוכרת שהיא דפקה צרחה של החיים".

צחית: "טל אמרה לי לקחת כדור הרגעה אחרי שצרחתי. צעקתי שלא, והיא אמרה, 'פעם בחיים שלך אל תתווכחי'".

המוות ארב מילדות

בתחילתה של שנת ה-30 למותה, צובט להיזכר בהבטחה שיעל חן הייתה. אורן רוזנשטיין מ"זאפ לראשון" אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" שבועיים לאחר מותה: "יעל הייתה אמורה להיות המטאור הבא של הטלוויזיה בישראל". הווטרינר ד"ר רפי קישון, שהנחה את "זאפ חי" במשותף עם חן: "היא הייתה נבונה, אינטליגנטית ואמביציוזית בצורה החיובית ביותר. האמנתי שהיא תגיע רחוק". איווניר מוסיף היום: "באה בחורה צעירה, כוכבת ילדים, התחילה להתפרסם, להגשים את החלום שלה, כל החיים לפניה – ופתאום קורה דבר כזה. היינו בהלם".

דום לב בגיל 23 הוא תמיד הלם, אבל נדמה שהמוות ארב לה מילדות. כשהייתה בת 14 וחצי אובחן אצלה סרטן מסוג סרקומה בברך ימין, אושפזה בבית החולים בילינסון ועברה סדרת טיפולי כימותרפיה. לאחר מכן, בניתוח שערך רופא מומחה בניו יורק, נכרתו חלקים מהעצם באזור הברך והושתלה לה פרותזת ברך מיוחדת שאפשרה תנועה וכיפוף. על אף הנסיבות, את המסע לארה"ב היא תיארה "חוויה נפלאה"; המשפחה כולה התמסרה לאירוע שכלל טיולים, קניות ובילויים, והניתוח נדחק לשולי המסע והתודעה.

השיער של חן נשר לחלוטין בעקבות הטיפול הכימותרפי, והיא הייתה מהמאושפזים הראשונים במחלקות האונקולוגיות לילדים בישראל שלא חבשו פאה. "כשהשיער נשר לי גילחתי לגמרי את הראש", סיפרה לימים בריאיון. "אומנם קנו לי פאה, אבל נגעלתי ממנה וזרקתי אותה". צחית מספרת: "היו לה כוחות התמודדות מטורפים גם כשהייתה לה קרחת. ליהיא לפיד צילמה אותה לפרויקט שפורסם ב'7 ימים', והיא נראית שם כמו שינייד אוקונור".

בגיל 15 וחצי הודיעה חן, "ניצחתי את הסרטן". את התאריך, 18 באוגוסט, קבעה כיום הולדתה השני. בצירוף מקרים מצמרר, לאחר שמונה שנים בדיוק היא התמוטטה ונפטרה באותו תאריך

במשך תקופה ארוכה נמנעה חן מהמילה "סרטן". טל, אחותה הגדולה, מספרת: "אסור היה להגיד לידה את המילה כשהיא הייתה חולה. לגידול היא המציאה כינויים אחרים". במשפחה מספרים שכשהמנתח הגיע להסביר לה על הפרוצדורה, היא ביקשה ממנו שיפסיק וילך הביתה לישון כדי שיבוא למחרת לניתוח בראש שקט ויד יציבה.

חן הייתה נחושה להוכיח גם לילדים אחרים במחלקה שאסור להרים ידיים, ותמיד ידעה לעודד ולהצחיק. היא אפילו כתבה ונתנה לצוות בית החולים רשימה שכללה "25 דברים טובים" שיצאו לה מהסרטן. היא גם לא נתנה לצלקת בברך, או לעובדה שרגל אחת שלה הייתה דקה מהשנייה, להפריע לה; בבגרותה נהגה ללבוש חצאיות מיני, שחשפו את נזקי המחלה והניתוח.

אחרי שנה וחצי של טיפול אינטנסיבי נרפאה חן מהמחלה. בגיל 15 וחצי הוכרזה בריאה ואמרה לחבריה ולמשפחתה, "ניצחתי את הסרטן". את התאריך, 18 באוגוסט 1988, קבעה כיום הולדתה השני. בצירוף מקרים מצמרר, לאחר שמונה שנים בדיוק היא התמוטטה ונפטרה, ממש באותו יום בחודש.

מוטי איווניר נזכר: "כשיעל הקריאה את הטקסט האחרון שלה שמעתי פתאום 'בום'. בהתחלה חשבתי שנבעט כדור מהאימון ופגע בה, אבל בתוך כמה שניות הבנתי שקרה משהו רציני"

למותה הפתאומי של חן, כך התברר, היה קשר לסרטן: הסבב האחרון של טיפולי הכימותרפיה פגע בשריר הלב שלה, ונרשמו לה תרופות לתפקוד הלב. "היא הייתה צריכה לקחת את הכדורים, וכנראה לא הקפידה לקחת אותם כמו שצריך", אומרת טל. "האמביציה שלה אולי הרגה אותה בסוף".

למה את מתכוונת?
"זו קרה בתקופה שהיא הייתה בפריצה מטאורית והיה עליה לחץ כבד מאוד. כמה שבועות לפני המקרה היא הייתה בביקורת לב, ואמרו לה בפירוש שההספק ירד. אבל בדיוק אז התחילו הצילומים של 'הדקה ה-91', והיא בחרה שלא לעצור, לתת לגוף להתאושש רגע. אחרי מותה מצאנו אצלה המון משככי כאבים, וזה לא שהיא חיה על הקצה, אבל היא טרפה את העולם. היא הייתה רצה בין אודישנים עם הפרותזה, לא מוותרת על כלום".

למרות שהיא הייתה מודעת לסכנות?
צחית: "הייתי איתה בבדיקה האחרונה, כשבעצם אמרו לה שתפקודי הלב שלה לא תקינים. לא נכנסתי אתה לחדר הרופא, והיא יצאה כאילו כלום, שיקרה שהכל בסדר כי היא לא רצתה ששום דבר יעצור אותה. אם אנחנו מצטערים על משהו, זה שלא מספיק לחצנו עליה".

מרב מיכאלי או משהו בסגנון

חן נולדה ברחובות בנובמבר 1973, שמונה ימים לאחר שאביה – אהוד בר סבר ז"ל – נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים. הוא היה בן 26. אמה כרמלה נשארה עם הבנות טל ויעל, ולימים נישאה שנית, ליוסי חן, מהנדס תעופה ואב לערן (כיום אדריכל המתגורר בניו יורק). עם כרמלה הביא לעולם את צחית, בת הזקונים, כיום פעילה חברתית.

טל, האחות הבכורה, זוכרת: "מרגע שיעל נולדה אפשר היה לזהות שהיא כוכבת. מגיל אפס ראית שהיא נולדה שחקנית, חיה כדי להיות על הבמה ובאור הזרקורים. אני הייתי מתחפשת בפורים לטייס עם סרבל, ולה היו את התחפושות הכי פומפוזיות".

"במפגשים משפחתיים היא הייתה מרימה את כולם, בונה הצגות וכל המשפחה הייתה משתתפת. פשוט טאלנט מילדות", מספרת צחית. "הייתה תקופה שגרנו בארה"ב, והיא הייתה עושה חיקויים באנגלית עם מבטא אסלי מברוקלין או מניו ג'רזי. יעל הייתה פשוט כישרון מולד, נורא מצחיקה".

איזה מין חוש הומור היה לה?
"ציני ומשובח".

דן שילון, שהיה מנכ"ל רשת, אמר על חן לאחר מותה: "התרשמתי ממנה מאוד, לא היה לי ספק שהיא תכבוש את המסך. יעל הייתה יכולה להיות אישיות מרשימה בנוף הטלוויזיה שלנו"

בגיל 13 הצטרפה חן ל"בימת הנוער" ברחובות, שם שיחקה במשך שנותיה בתיכון, ולאחר מכן הייתה שחקנית מתנדבת בתיאטרון הגדנ"ע. ב-1993, כשהייתה רק בת 20, החלה לערוך ולהגיש ברדיו אזורי ירושלים. היא שידרה את תוכנית הנוער "שניצל", ובהמשך את תוכנית התרבות "אפשר לחשוב". כשהייתה בת 21, לצד לימודי תקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, עברה לטלוויזיה: בתחילה הגישה בערוץ הראשון את שידורי הרצף לנוער בשעות אחר הצהריים, ולאחר כשנה וחצי החלה להנחות בימי שלישי את "זאפ חי" במסגרת "זאפ לראשון". זו הייתה רצועת שידור שהוקדשה לבעלי חיים; חן עצמה אהבה חיות, בעיקר חתולים; היא ראתה בהם את עצמה, אומרים חברים. בחודשים האחרונים לחייה רכשה מכונית וגרה בדירה שכורה בתל אביב עם שותפים וחתולה מאומצת בשם דינה.

מספר שבועות לפני מותה החלה חן במגעים עם גלי צה"ל והייתה אמורה לקבל שעת הגשה אישית משלה לניסיון. ימים לפני צילומי הפרומו ל"הדקה ה-91" אמרה בריאיון שהיא חייבת להספיק הרבה דברים, כי היא מרגישה שהלב שלה יעבוד רק עד גיל 40.

לתפקיד בתוכנית הכדורגל היא נבחרה מתוך 12 מועמדות שנבחנו. ב"רשת" העריכו שתהפוך לטאלנט טלוויזיוני בזמן הקצר ביותר, וציינו שההגשה שלה מקצועית, קולחת ונבונה. שבועיים לפני האודישן החלה חן לקרוא את כל עיתוני הספורט; לאחר שזכתה בתפקיד שאל אותה עיתונאי אם היא אוהבת כדורגל, והיא ענתה: "האמת שכן. יש לי נטייה להתאהב מיד בכל מה שאני עושה". באותו ריאיון אמרה שתשאף להמשיך קדימה "עד שאהיה מרב מיכאלי או משהו בסגנון".

צחית, אחותה של חן: "כשלא גייסו אותה בגלל המחלה היא לא ויתרה על התנדבות בתיאטרון של הגדנ"ע. היא הייתה קורעת את עצמה, ואף אחד לא שם לב שהיא מתמודדת עם נכות"

דן שילון, שהיה אז מנכ"ל רשת, אמר על חן בריאיון כמה ימים לאחר מותה: "נפגשתי איתה מספר פעמים והתרשמתי ממנה מאוד. היא הייתה בחורה מאוד אינטליגנטית, בעלת כושר ביטוי. לא היה לי ספק שהיא תכבוש את המסך. יעל הייתה יכולה להיות אישיות מרשימה בנוף הטלוויזיה שלנו".

באתר לזכרה של חן מצוטטים אנשי צוות וחברים שעבדו לצדה בטלוויזיה. אחת מהן היא צלילה רוז, אז מנהלת מחלקת הילדים והנוער בערוץ הראשון, שכתבה לאחר שנודע לה על מותה של חן: "אנחנו מרגישים כאילו אבד לנו בן משפחה".

טל מן, לימים מגישת "גלגל המזל" ומי שהפכה לחברתה של חן כשעבדה איתה בערוץ הראשון, סיפרה עליה בריאיון לאמנון לוי: "יעל זו בחורה שהייתה משיגה כל מה שהיא הייתה רוצה, בתחום התקשורת או בתחום אחר. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ואת הדרך להגיע לזה". על התוכניות של שתיהן לעתיד אמרה מן: "לבלות את הימים שלנו בבתי קפה עם עגלת הילדים, ולהמשיך משם למסע קניות".

לקבר האחיות לא עולות

הטרגדיה של חן הגיעה לכותרות הראשיות של עיתוני התקופה, והייתה לשיחת היום בתעשיית הטלוויזיה. "בהלוויה ובשבעה המשכנו לגלות כמה מיוחדת היא הייתה", מספרת צחית. "אלפים באו לנחם, ופתאום גילינו למשל כמה בנים היו מאוהבים בה. חברים כמו איתי מאוטנר, איתי שגב, טל מן ואורן רוזנשטיין ספדו לה וסיפרו עליה בכאב. יורם ארבל סיפר בשבעה שהוא לא הבין איך בלי שום רקע מוקדם היא שלטה ככה בתחום הכדורגל".

טל, אחותה הבכורה של חן: "מרגע שיעל נולדה אפשר היה לזהות שהיא כוכבת, מגיל אפס ראית שהיא שחקנית. אני בפורים הייתי מתחפשת לטייס עם סרבל, ולה היו תחפושות פומפוזיות"

ארבל עצמו מספר היום שלא היה לו מושג בנוגע לעברה הרפואי של הקולגה הצעירה. "עבורי הסיפור שלה הוא צער עמוק, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מת לידי", הוא אומר. "היא הייתה בחורה יוצאת דופן, אני נזכר בה וחבל לי עליה כל כך".

לאן היא הייתה יכולה להגיע?
"אי אפשר לדעת, אבל היו בה אמביציה, כישרון, יופי וחוכמה. כל המרכיבים שיכלו לבנות קריירה מדהימה. אולי היא לא הייתה ממשיכה בספורט, אבל כמגישה בטלוויזיה היא הייתה פורחת".

האחיות מספרות על קווי אופי ייחודיים שהובילו בהכרח לפסגה – ואולי גם לסוף הטרגי. "היא לא נתנה לשום דבר לעצור אותה, ומתברר שזה לא פחות חשוב מכישרון", אומרת צחית. "למרות הברך היא הייתה הולכת לכל האודישנים ברגל, וכשלא גייסו אותה בגלל המחלה היא לא ויתרה על התנדבות בתיאטרון של הגדנ"ע. היא הייתה קורעת את עצמה, ואף אחד מסביבה לא שם לב שהיא מתמודדת עם נכות".

טל מן, לימים מגישת "גלגל המזל" ומי שהייתה חברתה של חן, אמרה על התוכניות לעתיד של שתיהן: "לבלות את הימים שלנו בבתי קפה עם עגלת הילדים, ולהמשיך משם למסע קניות"

טל מספרת שיום לפני מותה נפגשה חן עם הפסיכולוג שלה ("שאגב, היה מגיע שנים אחרי מותה לאזכרות שלה"). אחרי הפגישה איתו היא מיהרה למדידת תלבושות לצילומי הפרומו, ו"בירידות מירושלים כמעט עשתה תאונה רצינית. אחריה היא אמרה לי בטלפון, 'אני מרגישה שמישהו מנסה אותי'".

צחית: "אחרי מותה נפגשתי עם הפסיכולוג שלה. הרגשתי צורך להבין אותה, והוא אמר לי שהיא בדיוק מספר שבועות לפני מותה החלה חן במגעים עם גלי צה"ל והייתה אמורה לקבל שעת הגשה אישית משלה לניסיון. ימים לפני צילומי הפרומו ל"הדקה ה-91" אמרה בריאיון שהיא חייבת להספיק הרבה דברים, כי היא מרגישה שהלב שלה יעבוד רק עד גיל 40.יש הרבה תחושות החמצה".

יצא לך איכשהו להיפרד ממנה?
"יום לפני מותה היא הצטלמה בשמלת נקודות שלקחה בהשאלה מטל. היא סיפרה לי בטלפון שהיא נאלצה לרדת מהעקבים כי הכאבים ברגל היו בלתי נסבלים, ואני אמרתי לה שהיא מהממת בכל מצב. אני מרגישה שזה היה הקלוז'ר שלנו".

שבועות לפני מותה החלה חן במגעים עם גלי צה"ל. ימים לפני צילומי הפרומו ל"הדקה ה-91" אמרה שהיא חייבת להספיק הרבה דברים, כי היא מרגישה שהלב שלה יעבוד רק עד גיל 40

האחיות נמנעות מעלייה לקברה של חן; כמו שהן רואות את זה, הוא לא מייצג את מותה או את חייה. "רדיו, טלוויזיה, תיאטרון, ספורט – בסופו של דבר היא אהבה את הבמה", אומרת טל. "היא ידעה לתקשר עם אנשים, אהבה להגיש, אהבה את המצלמה, אהבה את הקהל. יכולת לראות שזה חיידק בנשמה שלה".

צחית: "לבת הקטנה שלי קוראים יעל, ואם שואלים מאיזה גיל יודעים שמדובר בכישרון – אז יעל הקטנה היא לגמרי יעל הגדולה. אני לא מאמינה שהיא לא מכירה את הדודה שלה, היא שואלת עליה המון כי הן קופי".

אני שואלת גם אתכן, לאן היא הייתה יכולה להגיע?
טל: "אם הייתה בחיים היום, היא הייתה אחת מנשות הטלוויזיה הבולטות בישראל. היא הייתה כל כך חכמה, חריפה וחדה שהייתי ממקמת אותה בין יונית לוי לאילנה דיין, אבל עם חוש הומור שהיה שייך רק לה".
צחית: "לגמרי".