כל המדינה סוערת בגלל "נז"א": זה מה שחשב הכתב שלנו שצפה בו בוונציה

צפיתי בסרט "נז"א" של יובל אברהם ורחל שור במסגרת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ונציה ועוד לפני הסערה שעורר בארץ ובעולם, הפרס המיוחד של חבר השופטים שבו זכה בטקס הסיום והתשואות בנות 25 דקות שקיבל מהקהל - הארוכות בתולדות הפסטיבל. שר התרבות מיקי זוהר הגדיל לעשות כשהגיב הערב (ראשון) לסערת הסרט ואמר: "אפעל לשלילת אזרחותם של היוצרים".

מטרתו המוצהרת של הסרט היא "לבחון את תהליך הדה-הומניזציה שעוברים חיילים ישראלים כאשר הם מבצעים ביודעין פקודות שמביאות למותם של חפים מפשע". העדויות מצולמות בלילה על גג במרכז תל אביב, וביניהן משולבים קטעי ארכיון שטופי שמש המתעדים את ראשית השלטון הישראלי בעזה, לצד תמונות ההרס ברצועה אל מול המודרניזציה של תל אביב.

מדובר בסרט יותר טוב בעיניי מהסרט הקודם של אברהם ושור "אין ארץ אחרת" שזכה בשנה שעבר באוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר וכוחו באיפוק השורה עליו ובאנדרסטייטמנט שלו. יובל אברהם על פניו מנהל ראיונות שקולים ואפילו מתחשבים בחיילים שמספרים לו על אותו "נז"א", כלומר נזק אגבי ההורג חפים מפשע מבין תושבי עזה.

נדמה אפילו שאברהם מראה סימפתיה לאותם מרואיינים אכולי אשמה ותוך כדי הראיונות מנסה להבין את "הבנאליות של הרוע" (אותו מושג מפורסם שטבעה חנה ארדנט בספרה על הגרמנים שהיו חלק ממכונת ההשמדה הנאצית). לפי אברהם, ישראל בנתה מכונת הריגה מודעת לעצמה שרק הולכת ומשתכללת - דבר שצה"ל הכחיש בתוקף.

לטעמי הסרט הינו חד-צדדי לחלוטין ומציג את הפלסטינים כקורבנות ואת הישראלים כרעים מבלי כמעט להזכיר את טבח 7 באוקטובר ואת המעשים הנוראים שבוצעו באזרחים ישראלים חפים מפשע. יתכן והרג של כ-70 אלף פלסטינים בעקבות אירועי 7 באוקטובר אינו פרופורציונלי ופעולת התגמול הישראלית הפכה לנקמה שחרגה מהיגיון, אך יש להבין כי מעבר לכך שמלחמה היא עסק מלוכלך יש בה הרבה יותר אפור מאשר שחור ולבן. כמו כן ההשוואה לשואה מופרכת בעיניי.

מעבר לכך, הנוכחות הישראלית בפסטיבל השנה נשענה במידה רבה על במאים דוקומנטריים המציגים סיפורים מנקודת מבט פלסטינית, בהם גם אבי מוגרבי בסרט "הליון" שמציג את ישראל ככובש אכזר ומשמיע ניגון שהעולם כיום ככל הנראה רוצה לשמוע, ועמוס גיתאי. הבחירה המצטברת הזאת יוצרת תחושה ברורה שהפסטיבל נוקט עמדה אנטי-ישראלית, וחבל שכך.