כולם מכירים את סיפורה של מייגן מרקל, השחקנית האמריקאית שעשתה ורדינה כהן ונסעה בעקבות האהבה עד לאנגליה, שם נישאה לפני חודשיים לנסיך הארי. ויש בחיבור הזה איכות קסומה ומיידית שקשה להתנגד לה: הנה מישהי שוויתרה על מולדתה, והתברגה בקלילות יחסית אל תוך מוסד בריטי ותיק ומכובד. ועל אף פרק הזמן הקצר יחסית שמייגן העבירה בפועל באנגליה, כל צעד של הדוכסית הטרייה נמדד, נבדק ומפורק לפרטיו: מהשינויים במלתחתה, למחוות הגוף שלה ועד לאופן בו היא מדברת. אהבתם את בניית המתח שהתבססה על עקרון השילוש? כי בדיוק לשם כיוונתי: מייגן מרקל החליפה מבטא וצריך, תסלחו לי, לדבר על זה.

בסוף חודש יוני, במהלך אירוע מתוקשר בחברת המלכה אליזבת, מרקל עצרה לפטפט עם המעריצים שצבאו על המקום. היא שוחחה איתם על יום חתונה ושיבחה את מזג האוויר הנעים ששרר אז באנגליה. כלשעצמו, נושא השיחה הכי בריטי שאפשר להעלות על הדעת, אבל ניחא. מה שמשך את תשומת לבם של הגולשים הבריטיים, האמריקאים ובאופן כללי את תשומת לבו של כל מי שהתברך באוזניים מתפקדות, היה אופן בו מרקל הגתה את המילים שהגתה, למשל הצורה בה חתכה בסטקטו את המילה "סאן" או הדרך בה נאנחה ואינפפה "או, איט וואז ורי נייס, ת'נק יו":

והרי אנחנו מכירים את מייגן מרקל. זאת אומרת, היו לנו שבע עונות של "Suits" להתרגל למבטא האמריקאי ה"נקי" שלה. אנחנו יודעים שהיא אמריקאית, ובגילה ובמעמדה, איזה נימוק יש לה בעצם כדי להצדיק את התפתחותו של מבטא חדש וזר? התקרית ביוני אפילו לא היתה הפעם הראשונה בה מרקל "נתפסה" גולשת אל תוך מבטא בריטי בלי משֹים, וכבר בחודש פברואר משכה קצת אש אחרי שהגתה את המילה "סקון" בצורה שנשמעה לרבים בריטית מדי.

ומבטא מלאכותי, זר ומוזר, כזה שלא נשמע כאילו נוצר בצורה אותנטית, הוא נורת אזהרה. לפני כחודש וחצי שודר בערוץ עשר פרק של "פנים אמיתיות", תוכנית התחקירים בהנחיית אמנון לוי, ובו תואר המקרה של אוניל, תינוק להורים דרוזים שלא דיבר עד גיל שנתיים וחצי, וכשהחל לדבר - המילים הראשונות שאמר היו באנגלית. ולא סתם אנגלית, אלא Received Pronunciation (הגייה מקובלת), המבטא הדידקטי למדי שמקובל בקרב אצולת בריטניה. ואכן, יותר משהפתיע אותנו הדיבור של אוניל באנגלית, הפתיעה אותנו הצורה המתנשאת כמעט בה אמר את מילותיו הראשונות. שהרי לא לחינם השתרש בעברית הביטוי "מי היא חושבת שהיא - מלכת אנגליה?", כי אם יש דבר שאנחנו סולדים ממנו, זה מפגן של עליונות ואנינות. המנדט הבריטי הסתיים לפני 70 שנים ואנחנו עדיין מרגישים איזה עלבון רפאים מצדם של הבריטים, כאילו ההחזקה שלהם בפלסטינה נבעה מהתרסה והפרזה. מסנוביות.

ולא רק ישראלים חשדנים כלפי מבטא בריטי שבא כמו משום מקום. זוכרים את התקופה היפה בה מדונה, אמריקאית ממוצא איטלקי שהעבירה את ילדותה במישיגן, התמסרה באופן כל כך טוטאלי לחייה באנגליה (במהלך הנישואים לגאי ריצ'י וקצת אחרי) שהיא התנהלה במבטא בריטי 24/7? או את השבועות בהם בריטני ספירס, לא הרבה אחרי התמוטטות העצבים המתוקשרת שעברה ב-2007, גירשה את צלמי הפפראצי במבטא בריטי כבד? אולי אתם יותר טיפוסים של לינדזי לוהן, ולכן לא יכולים לשכוח את הראיון החטוף שהעניקה ל"אנטרטיינמנט וויקלי" בו אינפפה במבטא בריטי שהלך והחמיר ככל שהמשפט שאמרה נמשך. לא שופטים. אבל הכי שופטים, כמובן, כי בתפיסה האמריקאית, מבטא בריטי הוא לא רק תו תקן, אלא הצהרה. מרידה הצהרתית בתכונה הכי חשובה, לכאורה, לאדם מפורסם: אותנטיות. הם, ובתורנו גם אנחנו, לא מאמינים למבטא בריטי. אנחנו ניזונים בעיקר מתרבות אמריקאית, ומבטא אנגלי נשמע זר גם לנו. אנגלית אולי אינה שפת האם שלנו, אבל אנחנו מבדילים בקלות בין אנגליוֹת שונות, ואנגלית בריטית מצטיירת לנו כמעושה. ובעצם יותר ממעושה - חשודה, רעה, אליטיסטית ולא יציבה נפשית.

מבטא הוא לעולם לא רק מבטא. זה אחד מכלי העבודה הבסיסיים והיעילים ביותר לקומיקאים, כשאלה ינסו להגחיך את הדמות שהם מגלמים (לדוגמה: כל חיקוי ששחקן לא אתיופי עשה אי פעם לדמות אתיופית אי פעם). מהצד השני של סקאלת האיכות, היכולת לחקות מבטא בצורה אמינה היא אחת מהתכונות שעוזרות לנו לסמן שחקנים איכותיים כמו מריל סטריפ, בנדיקט קמברבאץ' או יו לורי. זהו תו תקן משום שמבטא מדויק מייצר לא רק איכות פיזית מיידית - כלומר, איך האדם הזה נשמע, איך זה נשמע לשהות בחברתו בחדר - אלא גם ביוגרפיית אינסטנט. מבטאים מסגירים את ההיסטוריה הגאוגרפית שלנו, הם מעידים על המקום בו גדלנו ועל אוצר המילים והניגון המיוחד ששמענו מההורים שלנו. וכן, מבטא חושף את המעמד שלנו. זו מילה שלא נעים לדבר עליה, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת - מבטא הוא מצרך כלכלי, ומבטא  "עממי מדי" הוא נטל. כבר בסוף שנות ה-70 פורסמו בכתב העת Communication Monograph תוצאות מחקר שהצביעו על כך ששוכרים פוטנציאליים נוטים להסתייג מעובדים בעלי מבטא זר, ושבעלי דירות יעדיפו שלא להשכיר להם את נכסיהם. מחקר נוסף מ-1992 גרס שבעלי מבטא זר נתפסים גם כאנשי עסקים גרועים ולא אמינים. מחקרים נוספים שנערכו לאורך שנות האלפיים הוכיחו גם שבעלי מקצועות פרונטליים - בעיקר מרצים באקדמיה - זוכים להערכות נמוכות יותר מהקולגות או התלמידים שבאים איתם במגע.

כשמייגן מרקל משנה את צורת הדיבור שלה היא פועלת בשני מישורים. הראשון הוא מישור לא מודע, היא מסגלת את מה שהמומחים מכנים "מבטא של סמסטר בחו"ל" - תופעה במסגרתה מי שמבלה תקופה קצובה אך ממושכת מחוץ למולדתו מאמץ סגנון דיבור חדש. ולא מדובר במבטא פר סה, שכן מבטא אותנטי הוא תכונה שמתקבעת בגיל צעיר וקשה עד מאוד לעקור אותה מהשורש או להטמיע גרסה חדשה שלה. אבל מרקל בהחלט נחשפת יותר לסגנון דיבור בריטי, וייתכן שבאופן לא מודע היא מחקה אותו כיוון שהוא הולך ונשמע לה, בהדרגה, כמו הדבר הנכון. כמו האמת.

אבל המניעים לאימוץ המבטא לא נעצרים, כאמור, בפסיכולוגיה. מרקל נכנסה לתפקיד חדש, והוא דורש ממנה גם לתקשר באופן לא מילולי עם הציבור הבריטי. היא צריכה לסמן לבריטים שמעכשיו, היא-היא הממלכה הבריטית: בריטית, וממלכה. אחת משלהם, אבל גם קצת טובה יותר מהם. דוכסית האנשים, אבל קודם כל דוכסית. המבטא האנגלי שלה אולי מזויף, אבל הוא הכרחי, לתפיסתה, לתדמית הציבורית שלה ולכן נראה שגם אם צמח באופן לא מודע, היא לא מזדרזת להיפטר ממנו. נכון שהיא ולינדזי לוהן פועלות, לכאורה, מאותם מניעים - שתיהן רוצות להישמע איכותיות יותר מאיך שהן חוששות שתופסים אותן - אבל למרקל יש תירוץ. נימוק מקצועי. כמו קוד הלבוש שנכפה עליה או דפוסי ההתנהגות שהיא נדרשת ליישם מאז שמערכת היחסים עם הארי יצאה אל האור, יש דברים שמייגן מרקל פשוט לא יכולה להגיד מעכשיו. וברשימת האיסורים הזאת נמצאות כל המילים שאמרה עד כה במבטא אמריקאי.