המספר 13 אצל היהודים הוא מספר מזל. האם הטניסאית ציפי אובזילר בחרה את התאריך הזה היום כדי להודיע על פרישה ולצאת במזל טוב וברגל ימין להמשך חייה ללא מחבט טניס? כנראה שלא.
אובזילר מעולם לא הייתה ספורטאית של אמונות תפלות אלא של עבודה קשה ומקצוענות אין קץ.
הודעת הפרישה הרשמית שלה היום הייתה צפויה מזה חודשים ארוכים, אבל גם אותה היא תכננה כהרגלה בלי להשאיר דבר ליד המזל והיא עשתה את זה בסטייל – כמו כל דבר שעשתה בקריירה ארוכת השנים שלה.
13 שנות מקצוענות של עליות ומורדות הן לא דבר של מה בכך בספורט אינדיבידואלי וקשה, שבו אתה צריך להרים את עצמך לבד, במו ידיך ורגליך, בכל פעם שבאה הנפילה.
אובזילר ידעה נפילה אחת ענקית בפרק א' של הקריירה שלה, דווקא בשנות צעירותה אז הייתה אמורה לקבל את כל התמיכה לממש את הפוטנציאל הגדול שלה – אבל דווקא אז, בשנים בה אמורה ההצלחה להאיר פנים - אף אחד לא ספר אותה.
אבל במקום להתלונן ולבכות על מר גורלה, חזרה ציפי בגדול לכבוש את הטניס הישראלי ובמידה מסוימת גם את העולמי, בהתחשב בכך שעשתה זאת בגיל שבו רוב הטניסאיות פורשות. הניסיון והאהבה שלה למשחק לקחו אותה עד למקום ה- 75 בעולם ובגיל 35 זה לא היה דבר מובן מאליו.
אובזילר הביאה את נבחרת ישראל יחד עם שחר פאר לשיאים חדשים גם בגביע הפדרציה, ורשמה בדרך גם שיא אישי ועולמי של הופעות במדי הנבחרת. היא הייתה עד היום, יום פרישתה, הטניסאית המבוגרת ביותר בעולם בסבב והמשיכה כמעט עד לרגע האחרון לעשות בי"ס לשחקניות צעירות ממנה ביותר מעשור.
אבל ציפי משאירה אחריה לא רק מסורת של התמדה, נחישות מקצוענות והישגים, אלא בעיקר את ההוכחה שאפשר להיות ספורטאי מצליח – ובן אדם.
בניגוד לספורטאים וביניהם גם טניסאים ישראלים אחרים לאורך השנים, אובזילר לא שכחה לרגע מהיכן הגיעה, לא שכחה מי תמך בה לאורך כל הדרך גם בימים הקשים יותר ונותרה תמיד חברה נאמנה ומלאת ענווה.
אתמול הגיעה אובזילר למשרדי במועדון הספורט באוניברסיטת ת"א בכדי להודיע לי אישית שהיא עומדת להודיע היום על פרישתה. זה הזכיר לי פגישה בארבע עיניים אחרת שהייתה בינינו כמעט עשר שנים קודם לכן, ימים ספורים אחרי חזרתה מארה"ב אחרי שהחליטה לוותר על הצלחתה האדירה בקולג' "אולד דומיניון" בווירג'יניה ולחזור לארץ.
ציפי סיפרה אז שגם המקום הראשון בקולג'ים בארה"ב בטניס לא גובר על הגעגועים שלה הביתה וגם לבת זוגתה הדס ואז אגב, מעטים ידעו מהי דרכה של ציפי בחייה האישיים.
דברים חשובים באמת עשתה ציפי תמיד פנים אל פנים. לא בהודעות, לא בטלפון, אלא בהסתכלות ישירה לתוך העיניים – וזו הסיבה שהיא פורשת כשהיא מוקפת אהבה, הערכה וכבוד.
אבל אם חשבתם שלא נשמע על ציפי יותר תתבדו מהר מאד. ציפי לא הולכת לשום מקום.
כסנונית הראשונה המבשרת על בוא הוואקום בטניס הישראלי , היא החלה לפעול עוד לפני שפרשה למען הדור הבא, ותודו שזו תגובה לא אופיינית למי שכילדה לא קיבלה מאומה.
אובזילר עמלה כבר חודשים על קידום ילדות צעירות בפרויקט של המועצה לקידום נשים בספורט ואיגוד הטניס, היא עוזרת לטניסאית קרן שלמה בדרכה לחיי מקצוענות, היא הביאה במהלך כל הקיץ את ההנאה מענף הטניס לחייהם של מאות ילדים בקייטנות שקיימה בקנטרי הרצליה והיא מוצאת זמן לצאת בימים אלה גם למאבק עיקש למען נגישות נכים ועוד פרויקטים חשובים אחרים בעיר מגוריה גבעתיים, בה היא יושבת באופוזיציה במועצת העיר.
אובזילר היא זן נדיר. אישה חזקה, עקשנית לפעמים אבל תמיד עם סיבה טובה, וכאמור, בעיקר בת אדם וספורטאית גדולה המשאירה אחריה נעליים גדולות והרבה געגוע.