גם מסי ואמבפה נפלו לזה: ה"טריק" בפנדלים
איפה זה התחיל והאם זה באמת עוזר? על שיטת הרמזור מ-11 מטרים
הראשונה היא כמובן הפסקות השתייה שהולכות ללוות אותנו בכל משחק. השנייה היא הצ`יפ בתוך הכדור, מעין חוש נוסף ל-VAR. השלישית והמוזרה מכולן היא בחירה של כוכבי ענק לרוץ, לעצור לפני פנדל ואז לרוץ מחדש, מה שהסתיים לרוב בהחטאה.
ליאו מסי נפל בזה. קיליאן אמבפה נפל בזה. הארי קיין נפל בזה (אך הבקיע פנדל חוזר). יש מי שיטענו, במידה לא מבוטלת של צדק, שאם ברונו גימארייש לא עושה זאת לפני הפנדל מול נורווגיה, או אם מישהו אחר בועט אותו, ברזיל של קרלו אנצ`לוטי הייתה עולה לרבע הגמר.
במצטבר, לפי ה-BBC, מדובר ב-57% הצלחה - 15 מ-26 פנדלים בהם הבועט עצר לפני הבעיטה נכנסו, הרבה מתחת לממוצע. במקרה של בעיטות אחרות, מדובר ב-24 מ-35. אמנם היו שחקנים שהבקיעו כך במונדיאל (כמו כריסטיאנו רונאלדו וקאי האברץ), אבל הפער באחוזים לבדו הפך את אותה תבנית של ריצה-עצירה-ריצה, להלן "שיטת הרמזור", למסוכנת.
מסי ואמבפה הובילו את הנבחרות שלהם לזכייה בשני המונדיאלים הקודמים. שניהם גם תיקנו באותו משחק, ובסוף שניהם יודעים להבקיע פנדלים יותר טוב מכולנו. לכן, לפני הביקורת, ננסה להבין למה הם עושים את זה.
על הנייר, זה כל הסיפור. כמות הפנדלים הכללית שמובקעת במונדיאל בירידה, בין אם בגלל לחץ של השחקנים או הכוח המתפרץ והאתלטיות של השוערים. שחקנים כמו אמיליאנו מרטינס, יאסין בונו או אוריאן ניילנד משלבים בין גובה לזינוק מרשים מהמקום, כך שהם מכסים יותר שטח משוערים שקדמו להם. ברגע ששוער יכול לתפוס חלק גדול יותר מהשער, יותר קשה להכניס לו. לכן כל "טריק" בביצוע הבעיטה אמור לתת יתרון.
כאן מגיע האבל. מסי, אמבפה, קיין, גימארייש ורבים אחרים פשוט לא רגילים לבעוט פנדלים כאלה. מעבר לכך שרוב השוערים לא נופלים בהטעיה שהפכה לכל כך נפוצה, עצם היציאה מאזור הנוחות הופכת את בעיטת הפנדל למסוכנת יותר.
העיתונאי הצרפתי ג`וליאן לורנס התייחס ואמר ש"אמבפה בעט בצורה רעה מול מרוקו, כי משהו בהכנה שלו לפנדל נפגע. ההרגלים הם הדבר החשוב ביותר במקרים האלה, והם נפגעו".
זווית מעניינת נוספת, שהשפיעה גם על שחקני ליגת העל שלנו במהלך העונה, קשורה לזמן לפני הפנדלים. ככל שהשחקנים נאלצים לחכות יותר זמן הסיכוי שהפנדל יכנס יורד, ולכן יכול להיות שהדבר הנכון מבחינתם הוא לחלק את הריצה לשתיים - חצי אחד כדי להתחמם, והחצי השני כדי להתכונן לבעיטה. אמבפה, למשל, חיכה שלוש דקות לפני הפנדל מול מרוקו.
בכל זאת, לא מדובר בתירוץ. שיטת הרמזור הזאת מובילה בראש ובראשונה לפנדלים מכוערים, ובעיקר פוגעת בסיכוי שהם יכנסו. מסי ואמבפה פנדליסטים טובים יותר ממה שראינו במונדיאל הזה. אותן עצירות עושות עמם נזק.
לפי מדגם שמבוסס על חמש עונות הפרמייר ליג האחרונות, למשל, פנדלים כאלה נכנסו באחוז גבוה יותר. המדגם במונדיאל קטן, אבל כאן אולי נמצאת הטעות של האנליסטים וכל מי שמייעצים לשחקנים כמו מסי ואמבפה לפני פנדלים. הסטטיסטיקה במאקרו לא משפיעה על הפנדל הבודד.
שוערים טובים, כמו כל מי שנשאר במונדיאל, לומדים כל פנדל וכל הטעיה של היריבה. הפתרון הנכון, כנראה, הוא לא "מה שבדרך כלל נכנס", אלא מה שגורם לשחקנים להרגיש בנוח. טרנדים כמו בעיטה בשיטת הרמזור או פאננקה, לרוב, באים והולכים.
כאוהדים אנחנו מצפים לראות פנדלים מלאי ביטחון. שחקן מניח את הכדור, לוקח 5-7 צעדים אחורה ורץ עד שהוא בועט לחיבורים. קשה להבקיע פנדלים כאלה, אבל כן אפשר לשלוט בביטחון העצמי. גם שחקנים כמו מסי ואמבפה, מהגדולים שהכדורגל ידע, לא צריכים להמציא את הגלגל מ-11 מ`. הם צריכים לעשות את מה שיעלה את סיכויי ההבקעה שלהם בצורה האופטימלית, לפי מה שהם עשו כל הקריירה. הגול הכי יפה, כפי שאמר אורי מלמיליאן הגדול, זה גול שנכנס לרשת.