כגודל הציפיות: צ'אבי סימונס יעמוד בלחץ?

אבל ציפיות הם דבר מתעתע: בסופו של דבר, כל מה שאתה משיג הוא בסך הכל פרומו לאכזבה הבאה, כל עוד ההישגים לא מתממשים באופן מיידי. ובניגוד לאמבפה, למשל, שבגיל 18 כבר היה שחקן הרכב, סימונס מתקשה להתאקלם בסגל של הפריזאים - העונה יש לו בסך הכל שתי הופעות, שתיהן כשחקן מחליף.

סימונס אמנם הפך לסנסציית רשת (3.4 מיליון באינסטגרם, יותר מאלה של פורטו ובנפיקה למשל - ביחד), אבל מבין האוהדים יש כבר מי שסימן את סימונס כ"אכזבה", מי שעמד במקום: חבריו ללה מאסיה, אנסו פאטי ופדרי למשל, כבר עלו לבוגרים. האחרון אפילו הפך לשחקן רוטציה בסגל של רונאלד קומאן. סימונס עוד לא מצא את המקום.

אבל זו בדיוק הבעיה עם הפיכת שחקנים צעירים לכוכבים בגיל כה מוקדם: כל נסיגה קלה כבר מוכתרת כ"אכזבה", כל משחק שבו הוא יושב על הספסל הופך להכנה לכישלון. הקיצוניות של הרשתות החברתיות, שממהרות להפוך כל שחקן שיודע לעשות דריבל במגרש ילדים צנוע לכוכב בהתהוות, באותה מידה גם מורידה את מי שלא עומד בציפיות המוגזמות האלה ישר לקרשים. תשאלו את גיא אסולין.

תשומת לב בגיל צעיר היא לא בהכרח דבר רע. גם משחקיו של לברון ג'יימס בתיכון שודרו מחוף לחוף בארצות הברית, והוא עדיין נחשב לגדול הכדורסלנים היום בעולם. אבל כאן, בדיוק נבדלים ה"לברונים" מה"פרדי-אדואים": המעטפת, יכולת השמירה על הכישרון בצמר גפן, ההרחקה שלו מאורות הזרקורים ומהתהילה המהירה מדי, על מנת שיוכל להתבשל ויוכל להתפתח. מה שהיה בברצלונה, ואולי קצת קשה להשיג במקומות אחרים. בטח לא כשיש לך תג מחיר כל כך גבוה, בלי הופעה אחת בקבוצה הבוגרת.