הג`וקר: אמיר גנאח היה יכול לקבל מקום בנבחרת

בכל פעם שמתפרסמת רשימת הזימונים לנבחרת, אני מוצא את עצמי חוזר על הטקס הקבוע: עובר על השמות, מהנהן בחלקם, מרים גבה בחלקם, ואז מתחיל לחשוב על מי שלא שם. הפעם, אחרי מה שאמיר גנאח עשה מול קריית שמונה, השם שלו בולט במיוחד דווקא בגלל היעדרו.

הזימונים של רן בן שמעון לקראת משחקי ליגת האומות מציתים בדרך כלל את הדמיון. יש שם שמות שקל להבין למה הם נמצאים ברשימה, שחקנים שכבר הוכיחו את עצמם ושאין צורך להסביר יותר מדי את הבחירה בהם. אבל בכל סגל יש גם כמה יהלומים שנשארים בחוץ, וכשאתה רואה אותם משחקים בסוף השבוע אתה מתחיל לתהות אם אולי היה מקום לעוד שם או שניים. אמיר גנאח הוא אחד מהם.

ואז מתגנבת לה המחשבה מה היה קורה אילו. כלומר, אילו אמיר היה מבצע את הסלאלום הזה לפני סגירת הרשימה של רב״ש, ייתכן שהיה משתחל לתוכה. לא כמשוריין, כמובן, אלא כשחקן יצירתי שמסוגל בכל רגע נתון "להשתגע", במובן החיובי של המילה, ולנפק את הסחורה, גם כשהוא לובש את המדים הלאומיים.

כי נבחרת לא צריכה רק שחקנים שאפשר לסמן ליד שמם ״וי״. היא צריכה גם כאלה שמסוגלים לייצר משהו שאי אפשר היה לתכנן מראש. שחקנים שברגע אחד יכולים לקחת כדור, לצאת לסלאלום, לשבור את המבנה של היריב ולגרום לשמיטת לסתות המונית. גנאח עדיין צריך להוכיח שהוא מסוגל לעשות את זה באופן עקבי. הוא עדיין צריך ללמוד מתי ללכת על המהלך ומתי לשחרר את הכדור, מתי להשתגע ומתי להיות קצת יותר משעמם. אבל דווקא משום כך יש משהו מסקרן במחשבה עליו במדי הנבחרת. אם כבר יש לך שחקן שיכול להשתגע, לא תמיד כדאי לבקש ממנו להיות נורמלי.

הסלאלום שסידר לבאר שבע 0:1 על קריית שמונה היה בדיוק מהסוג הזה. גנאח קיבל את הכדור, יצא קדימה, דפדף שלושה שחקנים שניצבו מולו וסיים את המהלך בבעיטה חזקה לרשת. ביצוע מרהיב שהוכיח שוב כמה כישרון יש לו ברגליים. 

כאן המקום לתת קרדיט לרן קוז׳וך. לזכותו יאמר שידע להתעלם מרעשי רקע, והמשיך לתת לגנאח את הבמה. זו לא תמיד החלטה פשוטה. אם הוא לא נכנס טוב למשחק, מיד מתחילים לשאול למה הוא בהרכב. אם הוא מאבד כדור, מישהו כבר מציע להחליף אותו. קוז׳וך בחר להסתכל קצת יותר רחוק, וגנאח גמל לו בדרכו המיוחדת.

בשבוע כל כך דחוס, שבו באר שבע לא ממש קיבלה זמן להתיישב ולנשום, עדיין הייתה לה הפריבליגיה לשלוף את הג׳וקר. הניצחון על קריית שמונה מצטרף לניצחון במחזור הקודם מול הפועל פתח תקווה, כשבתווך קיבלנו הופעה מרשימה בבוקרשט מול דינמו זאגרב בשלב הבתים של הליגה האירופית, במשחק שהסתיים בתיקו מפוספס. שלושה משחקים בשבוע, הרבה עומס, עיכובים בהמראה, פצועים ומורחקים ובתוך הסלט הזה גנאח מצא את הרגע שלו.

האירוניה היא שהגול הגיע זמן קצר לאחר שבפורום אוהדים מקומי נטען שגנאח לא נכנס טוב למשחק. זו אולי אחת הסיבות לכך שאנחנו אוהבים כדורגל: הוא מאפשר למציאות לענות על טיעונים במהירות שאף טוקבקיסט לא מסוגל להתחרות בה. מישהו כותב שגנאח לא במשחק, וכעבור כמה דקות דווקא הוא מבקיע. 

שחקן מסוגו תמיד מעורר עניין. יש משחקים שבהם אתה רוצה ממנו יותר, יש רגעים שבהם הוא עדיין צריך לקבל החלטה טובה יותר, ויש את הרגעים האלה שבהם הוא עושה משהו שגורם לך להבין למה ממשיכים להאמין בו. אגב, הראשון לזהות את הפוטנציאל של אמיר היה מאמן הכדורגל הבאר שבעי, אלי אישה, כשדרכיהם הצטלבו בקבוצת הנערים המקומית. 

בניגוד לחדוות הג׳וקר, קריית שמונה שוב התגלתה כקבוצה נטולת קלפים התקפיים. היו לה מצבים, היו לה דקות טובות, אבל היה חסר לה משהו שבכדורגל קשה מאוד להסתדר בלעדיו: מוציא לפועל. מישהו שיקח את ההזדמנות ויהפוך אותה לשער. מישהו מסוגו של אוגריסה. בק״ש הוא חסר כמו אוויר לנשימה, בזמן שבב״ש הוא עדיין לא מורגש. לא ברור מה הקטע. מה שבטוח, שי ברדה יהיה מוכן לסחוב אותו על הגב כל הדרך חזרה צפונה.