לארגן לעצמך הזמנה. מי לא מכיר את זה? יום שישי בצהריים הוא תמיד הזמן להרים טלפון לאחיין של המעסה, לדוד של הסדרן הראשי בכניסה למגרש, לחמו של האפסנאי. התמימים יחשבו שמדובר באיחולי "שבת שלום" לבביים, אבל המקצוענים כבר מכירים היטב את הקונספט ואחרי החלפת המחמאות הלבבית תמיד מגיעה השאלה הקבועה: "ותגיד, יש משהו?". וב"משהו" הכוונה לא למשהו לאכול (למרות ששוחרי הטרף האלה לא יתנגדו גם לעוד ארוחה חינם) אלא לכרטיס למשחק מחר. והאיש מהצד השני של השפופרת יעשה פרצוף שבן שיחו לא רואה, ישחרר אנחה שקטה מאוד ויגיד "כן, תגיע לקופה ותגיד שמוטי השאיר לך הזמנה". אחלה מוטי, אל תשכחו לאחל לו שבת שלום גם השבוע.
לדרג את השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה. העיתונות אוהבת לעשות לעצמה חיים קלים, ומה יותר קל מלשלוף מהארכיון שוב את הפרויקט הנוח "רשימת השחקנים הישראלים הגדולה בכל הזמנים". הרשימה תהיה של מאה הגדולים או של מספר משמעותי לאותה תקופה (נגיד, 71 הגדולים ביום העצמאות ה-71). הבעיה של הפרויקטים האלה היא שכמעט תמיד מרבית המשתתפים בהם הם אנשים שנולדו כשחלק ניכר מהאנשים שהם צריכים לדרג כבר בפנסיה. אף אחד מהם לא ראה את יצחק כספי ממכבי נתניה, למשל, ויודע להגיד אם הוא יותר גדול מבירם כיאל או נג'ואן גרייב. יותר מזה, גם את יענקל'ה גרונדמן ועיימון טסה הם לא ראו משחקים, אפילו לא את ג'וני הרדי ואת אהרון אמר, ובוודאי שלא את טיבי נוימן, צבי סטודינסקי, אשר בלוט וגדעון טיש. אז איך אפשר לקבוע?
לשנוא את ההתאחדות לכדורגל. בניגוד למנהלת הליגות, שמצליחה לגעת בקהל בטאץ' נכון דרך הסושיאל, ההתאחדות לכדורגל היא עדיין גוף אפל ומוזר שמורכב מדברים ארכאיים כמו "בית הדין המשמעתי", "איגוד השופטים" ו"רכז הליגות". וככל שהשנים עוברות ואנחנו מסתכלים על הנעשה באירופה, נחשפים לכדורגל העולמי דרך מהפכת השידורים ועוסקים בהשוואות בינינו לבינם, אנחנו מבינים שההתאחדות לכדורגל היא גוף עייף, מיותר, מעיק ומצחיק. מצד אחד זהו שריד אחרון לתקופה הקודמת של הכדורגל שלנו, שבה אנשים שמחזיקים חנות חשמל במרכז המסחרי של עיירה קטנה יכולים להיות בתפקיד ניהולי בכיר בענף הפופולרי בישראל. מצד שני, חלאס, בחייאת, המנהלת מחזיקה פה את שתי הליגות הבכירות בכוח אדם מינימלי ובלי פוזות, וזה רק מראה לנו עד כמה ההתאחדות במודל הנוכחי שלה כבר לא רלוונטית.
למצוא סיבות למה קבוצה כלשהי לא תתאמץ במשחק שקריטי ליריבתה. חבל שזה לא ענף אולימפי, היינו יכולים להיות מעצמת מדליות. רק השבוע שיחקה לסטר במשחק חוץ במנצ'סטר סיטי. אליפות של סיטי אמורה לסדר ללסטר עוד 5 מיליון יורו על ריאד מחרז. נגמר 0:1 לסיטי, אבל הנשמה של גווארדיולה יצאה עד שהגול – בעיטה מ-30 מטר בניגוד לכל תבניות ההתקפה הרגילות של סיטי – הגיע. לסטר התאמצה בטירוף, אבל בישראל כמו בישראל, כולם דיברו על ה-5 מיליון יורו של מחרז. עכשיו קחו את זה למחזור האחרון של התחתית. האם סכנין תתאמץ מול קרית שמונה העלובה של שירצקי? "ברור שלא", אתם חושבים בסתר ליבכם, הרי הם כבר ירדו ליגה, המצב שם מזעזע, יש להם חשק למשחק הזה כמו שמתחשק לקטוף סברס באוגוסט. והפועל ת"א מול מכבי פ"ת? הם שונאים את אשדוד, תמיד מתקשים שם, אז למה שלא יעזרו ליריבה? נשאר רק לקוות שגם אנחנו יום אחד נמצא צידוקים רציניים, בשווי 5 מיליון יורו, ל"למה הם הולכים להפסיד את המשחק ליריבה שלהם".
לא לכבד תיאוריות נאחס. אמונות טפלות זה קטע של אוהדי ספורט בכל רחבי העולם, בטח לא פיתוח ישראלי. מה שכן, ספק אם הנטייה לא לשמוח במיוחד כשמקבלים פנדל (לפני שמבקיעים אותו) ולפעמים גם אחרי שכובשים – מריח כמו עוד מוצר מייד אין ג'אפה. וזה בסדר, באמת, את השורות האלה כותב בנאדם שלא כיבס זוג תחתוני תכלת במשך 4 חודשים ב-1999 מתוך אמונה שזה עוזר לבני יהודה לחלץ נקודות. כל אחד והכיף שלו. רק שבזמן האחרון אנחנו מוקפים ביותר מדי מדענים ואנשים שמשוכנעים שכדור הארץ עגול, ושיש להם יציאות כמו "אתה באמת חושב שאם תעמדו באותו סדר ועל אותם כסאות כל משחק, הקבוצה תנצח?". קודם כל, התשובה היא כן. דבר שני, מה אכפת לכם? איפה זה נוגע בכם? הרי רובנו לא יכולים לסמוך על הקבוצה שלנו שתעשה את העבודה, למה לא לפנות לכוחות עליונים, חברים מדומיינים ושאר קמעות ולנסות להיעזר בהם? קצת כבוד לאמונה של אחרים.
