אחרי היעדרות קצרה של הבלוג שלי עקב בעיות טכניות, שמחתי לקבל פניות רבות הדורשות ממני לחזור ובהקדם האפשרי. אז לכל הפונים אני מודה לכם ואשתדל מעכשיו לכתוב יותר.
המון דברים קרו מאז ההפסד לירושלים שאליו התייחסתי בטור האחרון. אך לא אוכל להתייחס לכל הדברים ב-400 מילים, לכן בטור הזה אני אשתף אתכם בתפקידי החדש, קפטן הקבוצה.
תחילה, הייתי רוצה לציין שהנסיבות שהביאו אותי לקבל את סרט הקפטן הן מצערות. אוריאל מרקו, חברי לקבוצה שהיה גם הקפטן שלנו, נפצע בגב, פציעה שייקח לו לפחות עד סוף העונה להחלים ממנה. זאת מסוג הפציעות שאפילו יכולות לגמור קריירה של שחקן, ואני כמובן מאחל למרקו שיחלים מהר והלוואי שייצא מהפציעה הזאת ועוד יחזור לשחק.
בינתיים באליצור "סטארט" קרית אתא, ההצגה חייבת להימשך, והיה צריך למנות קפטן חדש. באחד האימונים המאמן לקח אותי לצד ובישר לי על כניסתי המהירה לתפקיד. למרות שאני בין השחקנים המבוגרים בקבוצה ואולי הכי מנוסה בליגת העל (בכל זאת, עונה שביעית בליגה), עדיין לא ציפיתי שאהיה הקפטן החדש. כמובן שהמינוי מאד החמיא לי, ומהר מאד התחלתי לעבוד. מה זאת אומרת לעבוד? כששמים ידיים צריך לצעוק: "קרית" ואז כולם עונים: "אתא". באמת חשבתי שכאן מתחיל ונגמר התפקיד - תפקיד הקפטן תמיד הצטייר לי כמו להיות נשיא המדינה, תואר מאוד רשמי ומכובד אבל סמכויות בפועל קטנות ושוליות.
צרות של עשירים
מסתבר שטעיתי. לאחר שקיבלתי את תפקידי החדש פתאום דברים נראים קצת שונה. אם מישהו קצת יוצא מפוקוס באימון ונכנס לאיזה ויכוח עם שחקן אחר או אפילו מאמן, פתאום אני מרגיש אחריות להתערב ולתקן את המצב. אם לאחד השחקנים יש איזושהי בעיה, בקשה או כל דבר אחר והוא בא לשאול ולהתייעץ איתי, אני מרגיש מחויב לפתור לו את הבעיה. אם ההנהלה רוצה להעביר מסר לשחקנים או להפך, שוב אני שם כדי לוודא שהכל מתנהל כמתוכנן. אם במשחק מישהו קצת מוריד את הראש, שוב אני מרגיש אחראי לבוא לתת לו איזה מילה טובה שתחזיר אותו למשחק.
מאז שאני קפטן נחתה לי על הגב משקולת של אחריות, ופתאום אני מרגיש אחראי לכל מה שקורה בתוך הקבוצה, גם אם הוא לא ממש קשור אליי. מבלי לתת לעצמי פידבקים, אני יכול לומר שאני באמת משתדל לעשות את העבודה הכי טובה שאני יכול, ואני גם מקווה שאני מצליח. אני ידוע כשחקן די שקט שלא מרבה לעשות רעש, אז גם בתור קפטן לא תראו אותי צועק ומשתולל, אבל בוודאי מדבר הרבה יותר, מעורב יותר, אקטיבי יותר, מנסה לעשות את העבודה בשקט, אבל אם זה לא מתאפשר - אל דאגה, אני יודע גם לצעוק ולהשתולל.
נותר לי רק לקוות ולאחל לקבוצה שלי שייגמרו אצלנו הפציעות, אחרי שנה לא פשוטה של המון פציעות. אנחנו משחקים כדורסל הרבה יותר טוב בתקופה האחרונה, כך שאני מקווה שנמשיך להשתפר – ואז גם ננצח.