ערב של כיף טהור: משמעות הניצחון של מכבי ת"א

אם רוצים לבחון את עונת היורוליג של מכבי ת״א עד עתה על ידי שורות תחתונות, עם חישובי חישובים על איך היא משתחלת לפלייאין, שזה בעצם פלייאוף של משחק אחד, אולי שתיים, הסיכום יהיה פסימי. אם רוצים לדבר על המילה שיצאה מהלקסיקון עבור הצהובים, שנקראת ״פלייאוף״, הסיכום יהיה עגום, לא רלבנטי. אבל אתמול בערב ביד אליהו, זה לא היה ערב של שורות תחתונות, סיכומים או חישובים. זה היה ערב של פאן טהור, של כדורסל מהנה, של מהלכים שיכלו למלא כמעט לבד את עשרת המהלכים השבועיים של היורוליג. למשל רומן סורקין, שהטביע באגרסיביות בגבהים שאנשים לבנים מדממים מהאף כשהם מגיעים אליהם. או מריוס סנטוס, שעשה הומאז׳ לפוסטרים של ״מעריב לנוער״ והכניס את מוזס רייט לפוסטר של כפולת האמצע שלו. סנטוס היה מקבץ היילייטס מהלך אתמול, עם נוכחות משמעותית וחטיפה שסגרה את המשחק. אבל ההיילייט של ההיילייטס שלו היה ניסיון למסור מסירה קשתית בין גבוהים, שהפכה לשלשה. הפרצוף המופתע שלו לאחר הסל היה כמו של ילד שמגלה שהקקי שלו הוא הכי מיוחד בעולם. בסיום המשחק, כשכולם הרימו את הראש אל עבר לוח התוצאות, הפוקס של סנטוס היה בעצם ההפרש בו מכבי ניצחה. ואפשר להגיד לגביי ההפרש הזה את אותו הדבר גם על השלשות של ג׳ימי קלארק, עם תצוגה סטייל לוני ווקר לעניים, שגרם לתהות אם מדובר בשבוע חד פעמי יחד עם התצוגה מול הפועל ירושלים או שהוא בעצם התגלה כשחקן בעמדה 2 שמנסה בכוח להיות 1? אם קלארק ימשיך ביכולת הזו הוא יזכיר לכולם למה היה חשוב למכבי להביא אותו מערבות הרצליה ושבמקצוע הזה פשוט חשוב להיות שחקן, לא עמדה.

תבוסת מאסיוליס
הרוטציה של קטש אתמול הייתה מופתית, וכל חילוף, בטיימינג מעולה, חשף גוון אחר של מכבי, בלי שנוצרה ירידה באינטנסיביות או ביכולת לייצר נקודות. במאצ׳ אפ בין המאמנים מי צריך למצוא פתרונות למה שהיריבה זורקת עליך, קטש הביס את מאסיוליס. זה התחיל עם איפה לונדברג, גארד גדול וחזק שאוהב להשתעשע עם גארדים קטנים ומעצבנים, שהביא את מאודו לו בדיוק לנקודות שלונדברג אוהב. זה המשיך עם ג׳ון דיברתלומיאו שהשתלב מצויין עם הרוח שנשבה כלפיו מהיציעים, בשלשות, אנרגיה, הגנה מצוינת על פרנסיסקו במחצית הראשונה וגם חילוץ הגנתי לרומן סורקין כשקיבל בהגנת המעבר את פרנסיסקו האיום. וזה הסתיים עם טי ג׳יי ליף, שהוא סטרץ׳ 4 בלי הסטרץ׳, שאסף נקודות בדרכים שונות ומשונות, סיים עם המדד הגבוה בקבוצה (23), והזכיר את הדומיננטיות של אבא שלו בגליל עליון, עם גמלוניות חיננית שלא ניתן לעצור. 

ועדיין, יש פוזשנים שגורמים לך לתהות: מה היה יכול לקרות? זה קרה ברבע השני, אחרי זריקות עונשין. מכבי לחצה על כל המגרש לחץ של 2-2-1, מוכר וידוע, ובעיקר רך ונטול השפעה לאורך העונה. אבל הנה, ה2-2-1 התעורר לחיים ומכבי ניסתה לעשות שמירה כפולה אחרי שהכדור עבר את החצי. ז׳לגיריס הניעה כדור, ומכבי המשיכה בשמירה כפולה נוספת על הפיק אנד רול, שיצר חטיפה, הוציא התקפת מעבר והסתיים בהאלי הופ של בלאט לליף. יד אליהו בשיגעון. זה נמשך והכניס אנרגיה לפוזשן ההגנתי הבא, שכמעט ונגמר בהפרה של שעון 24 לולא השריקה של אן פאנטר לעבירה של בריסט (ושירת ״פאק יו referee״ של הקהל הצהוב לכיוונה של פאנטר הוא מביך, מטריד, וממש לא לעניין). אבל עולה תהייה כלפי ההצצה הזו שקטש נותן לסגנון הזה: למה לא עוד מזה? עוד כדורסל של אנדרדוג, של מישהו שרוצה לעשות בלאגן, כי לפעמים זה הרעיון הכי טוב שיש לו.