ירח הדבש שלנו

 ביום שהוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן, עניתי מיד "תאילנד!". עמוק בלב הוא ידע שלא משנה עד כמה הטבעת תהיה מופתית, ההצעה מרגשת והתפאורה מלאכותית - מה שבאמת עניין אותי היה ירח דבש מוגש בערסל, שייק פירות וזוגיות מעוררת קנאה על רקע הצוקים של קופיפי.

אז קבענו את מועד החתונה לפי העונה החמה בתאילנד. מינימום מונסונים, מקסימום מחיר. למזלנו זה נפל על תקופת החורף בארץ, מה שאומר מקסימום אורחים, מינימום מחיר מנות. החתונה עברה בשלום, תודה לאל. אף אחד לא נחנק מהרבע עוף, הדי.ג'יי לא הרס את השמיעה של סבתא ואבא סוף-סוף יכל להתגאות בזה שהקטנה שלו חתינה.

נוסעים, סיפור אהבה

שבוע לאחר ספירת הצ'קים נחתנו בשדה תעופה גדול, בדרך למדינה שבה נושמים פיח, אוכלים בננה לוטי ומתמקחים בבאטים. זה קרה בדיוק שבע שנים אחרי הביקור האחרון שלי במדינה המופלאה הזאת. אז הייתי עם שתי חברות יקרות ורעבות לאוכל, בגדים וגברים. אז גם הבטחנו שבפעם הבאה אנחנו חוזרות לפה עם בן זוג. עדיפות לאחד בירח דבש. לא ברור איך מרפי החליט לוותר לי הפעם, אבל זה בדיוק מה שקרה.
ובעוד שלפני הנסיעה רוקנתי את תיק הגב אפילו מתחתונים, את ליבי העמסתי בחמור מכל: שק של ציפיות לקראת הטיול של חיי. למה חמור? כי בפולין לימדו אותנו לחשוב שכגודל הציפייה, גודל האכזבה, והרעידות הקלות שהרגשתי בברכיים בהחלט לא בישרו טובות.

 התכנון שלנו היה להתחיל בצפון, להמשיך באיים ולקנח בבנגקוק. ובדיוק כשחשבנו שאנחנו מקוריים להפליא, גילינו שאנחנו טסים עם תיבת נוח: זוגות זוגות מכונסים בעצמם, הבחורות משתבללות על כתפם של גבריהם וטבעות מנצנצות מכל עבר. התכנון: צפון, איים ובנגקוק. היו כאלה שניסו להתחכם ולקחו את האיים קודם ואת הצפון אחר כך. כמה לא מקורי.

אבל זה לא באמת הפריע לנו, כי בואו נהיה כנים: כשאתם בירח דבש אתם מרוכזים בעצמכם. בכמה בני מזל אתם על שמצאתם את אהבת חייכם, בכמה החתונה שלכם הייתה היפה מכולן ובמה תאכלו כשתגיעו, איך ייראה המלון ואלוהים שיעזור כמה טוב לנו.

מאמי אתה כבר נהנה?

אחרי טיסה מתישה נחתנו ביעד הראשון, צ'אנג מאי, הידועה בכינויה "העיר של הנייט בזאר". איתרנו מלון בשדה (שעלה לנו הרבה יותר ממה שהיינו משלמים אם היינו משריינים באינטרנט. לעזאזל הספונטניות!) והתחלנו לספוג אווירה תאילנדית.

"אתה מאמין שאנחנו כבר כאן?", שאלתי בצהלה, מה שגרם לקולי להישמע צווחני וצייצני. הוא נראה קצת בהלם, ואני חשדתי שזה בגלל הפרצופים המלוכסנים שנעצו בו מבטים והציעו לו מסאז'. מצד שני, אולי זה היה הריח המיוחד כל כך של תאילנד. "אני עוד מעכל", הוא ענה. 

אז נתתי לו לעכל בזמן שרכשתי תיק ב-100 באט בשוק הלילה, שיעכל גם את חדוות הקנייה ומוטב מוקדם מאשר בבנגקוק. רכבנו על פיל גדול מאוד ולא, זאת לא מטפורה לשום דבר אחר. "נו, כבר אתה נהנה?", שאלתי בעוד הפיל שולח את החדק לקבל עוד איזה טיפ. "אני עוד מעכל מותק", הוא ענה. המשכנו למופע נחשים, ארוחת צהריים תאילנדית אופיינית ושיחות חולין עם תייר אמריקאי שדומה פלאים לטום סלק ועושה איזו תאילנדית שיכלה להיות הנכדה שלו. מיותר לציין שהיא לא מבינה מילה באנגלית.

 בשלב הזה החלטנו - באהבה ובשיתוף כמובן כי ככה זה בירח דבש, שלא לומר בזוגיות - שאולי נרד מהקטע התיירותי, אז נרשמנו לקורס בישול. לא ברור אם זה היה התענוג שבלראות אותי עם סינר או המתכון לפאד-תאי, אבל שם הוא כבר נהנה והמבט של "מישהו שיחרר?" שנתקע לו על הפרצוף הוחלף בהבעת אושר אמיתית. משם גם לקחנו אופנוע ונסענו אל השקיעה בעיר פאי הצפונית והיפהפייה. "נכון שאתה נהנה מאוד?!", צווחתי מבעד לקסדה בעוד הוא מרכיב אותי אל החופש. "חופשי", הוא צרח וזמזם לי שירים שכתב והלחין בעצמו. הם אולי מטופשים, אבל אין אושר גדול מזה.

אין עם מי לדבר

חמישה ימים אחרי, אנחנו נפרדים מהצפון ומעוד כמה מאות באט (כי אם לעשות שופינג זה רק בצפון ובבנגקוק). הצ'ימידן השמין בחמישה קילו והוא בדרכו לתחנה השנייה: קוסמוי. 15 שעות של נסיעה מתישה באוטובוס ומעבורת (בהמשך נעלה על מטוס ונקצר את הכול בשעה) ארכו עד שהגענו למלון שהזמנו מראש. חדר לבן, צחור, נקי. ראש של פיל מודבק מעל המיטה הגדולה. המים חמים, המזגן עובד ויריקה מהחדר בריכה שמתצפתת על הים.

קפצתי על המיטה כאילו הוציאו אותי מסרט בנות מטופש ומיד התרסקנו לשנת צהריים מתוקה. ארבעה ימים של רביצה בבריכה וארוחות ערב מחשידות לאחר מכן, נפנינו לבחון מחדש את הקונספט הזה, של ירח הדבש.
"כיף, הא?" אילצתי את עצמי לדבר בעודי מתאחדת עם מזרון המים. "כיף, כיף", הוא ענה, מעביר עוד עמוד בספר ומגרד את המקום שבו היתושים אכלו אותו בלילה.

ואז הבנתי שבזה פחות או יותר מתמצות השיחות שלנו בתאילנד. אם לפני הנסיעה חשבנו שזה יהיה הזמן המושלם לניהול שיחות נפש על העתיד המשותף שאנחנו מתכוונים לבנות, העבודה, הדירה שנקנה או הילדים שנעשה – גילינו שזה זמן טוב לא לחשוב על כלום. ובטח שלא לדבר על זה. לא על הדירה שלא יהיה לנו כסף לקנות והילדים שייקח זמן עד שנעשה. מקסימום מה נאכל בערב ו"תגיד, שווה לקנות עוד בגד ים בדיוק כמו שלי רק בצבע ירוק בקבוק במקום ירוק זית?"

זוג או פרד

אחרי קוסמוי עברנו לריילי ביץ'. "זה חוף שקט. מעולה לזוגות בירח דבש", אמרו לנו כולם. "השקיעות שם מדהימות", הוסיפו כולם. שעה מקופיפי מצאנו את עצמנו משכשכים רגליים בתוך מים כחולים כחולים המובילים לרצועת חוף לבנה ועמוסה באנשים יפים שמשחקים עם הילדים הזהובים שלהם. בשמונה כבר היינו אחרי ארוחת ערב דשנה. השמש מזמן שקעה וזה אכן היה מראה מרהיב. במשך עשר דקות תמימות.

 "אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי אותו. "אפשר ללכת לחוף השני", הוא הציע. אבל החוף השני היה כבר מת. כל המקומות היו סגורים והדרך חשוכה. "אולי נקנה בננה לוטי", ניסיתי להפתיע. "לא, את יודעת שזה עושה לי צרבת?", הוא השיב. כן, אני יודעת. במיוחד בבוקר. "אז אולי נשב בבריכה?".

עוד עשר דקות חלפו. משעמם אש. אני בכל זאת החלטתי ללכת על בננה לוטי וקפצתי למחשב להתעדכן במה שקורה בארץ, אולי עשו שלום ולא צריך יותר ללכת לצבא. השעמום היה חזק מאיתנו ופתאום פיתחנו ויכוח מטופש על כלום ושום דבר, ויכוח של זוגות שמכירים זמן רב מדי. אולי זה בגלל שפתאום, בלי לשים לב, אנחנו המון ביחד. כל הזמן.

חוסר המעש בשילוב בוב מארלי ברקע הכבידו קשות, ואני הרגשתי שקצת זמן לבד – אפילו אם אני בירח דבש – יכול לעשות לנו ממש טוב. ולא, זה לא אומר שננחת בארץ וישר ניסע לרבנות. פשוט כמה עוד אפשר לשמוע את no woman no buy – שירו של המארלי בעיבודו המחודש של בחיר ליבי. משורר, כבר אמרתי?
אחרי לילה מעט מרוחק, התעוררנו לבוקר חדש באי. ממש כמו בהישרדות, רק בלי הקטע של להדליק אש והאנמיות של גיא זוארץ. הבטתי סביב וגיליתי הרבה זוגות. צעירים. עם טבעות מנצנצות. ופתאום זה הכה בי: הם לא מדברים. ולא רק זה, יש אפילו כמה שנראים קצת כועסים. מבט עמוק העלה שכמעט ללא יוצא מן הכלל הבחורה היא זו שמזעיפה פניה והבחור נראה כאילו הוא לא מבין מה רוצים ממנו. ובשלב הזה נרגעתי. זה קורה לכולם. אפשר להמשיך הלאה.

סוף מתוק בבנגקוק

קוואסן. הקשר הישראלי. קולות. צבעים. טוקטוקים, שווקים. העיר מחכה לנו במרחק נגיעה. אנחנו מאושרים. אוכלים כמו מטורפים ורוצים לטרוף את כל מה שרק אפשר. כבר פיתחנו את כישורי ההתמקחות לדרגת אלוהות ואנחנו מצליחים להוריד בחינניות משהו את המוכרת מהמחיר המופקע שהיא מציעה (50 שקל לג'ינס, השתגעת!!!") למחיר השפוי של 28 שקל פלוס חיוך.

 באופן מפתיע, הרגע הרומנטי הגדול ביותר בכל הטיול הגיע במקום הכי לא צפוי. לא בשקיעה, לא בבריכה או בים, לא על רקע נרות או מופע מרגש של ליידי בויז. זה קרה דווקא בשוק סוף השבוע בבנגקוק. המון של תאילנדים דוחק האחד בשני. אנחנו מחזיקים ידיים כדי לא לאבד מגע ולהיעלם במקום הזה. אני מודדת בגדים והוא עומד לידי. מביט בי. סבלני. אוהב. ואני עושה את אותו הדבר כשהוא מפשיט מכנסיו בשוק הסואן בתוך וילון מעופש. אנחנו כבר מסונכרנים מה התפקיד של כל אחד. מי מוציא את הכסף, מי מזמין לשתות, מי השוטר הרע ומי הטוב. והוא מסתובב איתי כבר חמש שעות בתנאי שופינג מחפירים עם עיניים נוצצות וחיוך סבלני.

שטחי ככל שיישמע, לפעמים ירח דבש, כולל רגעי השעמום והויכוחים הסתמיים, מוביל אותך למסקנות מפתיעות במקומות הכי לא צפויים, אני חושבת לעצמי.
"אתה נהנה, מותק?" אני שואלת ואני לא באמת צריכה את התשובה.

בשורה התחתונה: היה טיול קסום, מיוחד במינו ובלתי נשכח. האדרנלין של החתונה בשילוב החיים המשותפים האמיתיים שמתחילים ממש עכשיו על כוס של שייק פירות, השאיר טעם מתוק, אוהב וייחודי לטיול שלא יחזור על עצמו, לפחות לא בפורמט הזה. עם זאת, כדאי כבר עכשיו שתדעו: אתם נוסעים עם האדם שאתם מכירים כבר שנים, אל תתפלאו אם אחת לכמה זמן יתפלק לכם ויכוח, או תיפלו על ערב חלש ונטול אנרגיות. זה לא אומר שזה רע ושלא נועדתם להיות ביחד. זה רק אומר שאתם אנושיים.

 בדיקת מלאי: שני צ'ימידנים גדולים, מזוודת יד קטנה, תיק גב גדול.
משקל כולל: 50 קילו.
מתנות למשפחה: מחזיקי מפתחות, פלייסמנטים, תיקים, תכשיטים, בגדים וצעיפים.
עלות טיול של חודש (כן, כן, כולל טיסת אל על): 24,000 שקל.

 טיפ חשוב: מומלץ מאוד להזמין מלונות באינטרנט. העלויות זולות משמעותית. החיסרון היחיד שההזמנה אינה ניתנת לשינוי. ועוד קטנה: הזמינו לילה אחד או שניים, תראו שאתם מרוצים. במידה שכן, חיזרו לאינטרנט והזמינו משם.