1. טבריה בוחרת (לעשות שכונה)
    אין הלם גדול יותר מאשר לחזור לסדרת הדוקו המשוגעת והמשגעת "טבריה - מתחת לקו האדום" (כאן 11), שבדיוק זכתה השבוע בפרס הפורום הדוקומנטרי בישראל, ולגלות שהיא שודרה רק לפני שישה חודשים. מצד שני, זאת כנראה סדרת 6 באוקטובר הגדולה מכולן: מלבד ההיבט הטכני, שכן היא שודרה ממש לפני החגים, אף יוצר לא הצליח לתעד את הקרעים ששלטו כאן כמו קרין קיינר. ומה אתם יודעים, ימים ספורים לפני הבחירות המקומיות, כשהתותחים עדיין רועמים אבל משמעותית פחות, הקרקס הטברייני ממשיך בשלו - פשוט לא מול המצלמות.

    זוכרים למשל את יוסי בן דוד, ראש עיריית טבריה לשעבר שנהג להתמרמר בישיבות בראשות רון קובי ב"מתחת לקו האדום"? רק בשבוע שעבר, על אף היותו נציג הליכוד בעיר, הוא הודיע על הסרת מועמדותו. גם בועז יוסף, ראש הוועדה הקרואה שהחליף את קובי עם הדחתו ב-2020, נמצא מחוץ למירוץ באדיבות פסיקת בג"ץ בעניינו. נושרת נוספת היא עורכת הדין שני אילוז, אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בסדרה שבמהלך מפתיע התפייסה עם קובי והעניקה לו את תמיכתה. אז מי נשאר? קובי, כמובן, כשמולו מועמד אחר שבכלל לא הספיק להיכלל בפרקים: יוסי נבעה, נציג הגוש הדתי-חרדי בעיר שזוכה לתמיכת הליכוד ובן דוד. הצצה קטנה בעמודים של קובי מגלה את המובן מאליו - עכשיו נבעה על הכוונת שלו - אבל נדמה שטבריה עסוקה כרגע בעניינים מהותיים בהרבה מאשר במוניציפליות הקטנונית שלה. ולמרות שלא צריך שום דוקו בשביל לדעת שהפעיל הפוליטי שמעון כהן לא יעניק לקובי את קולו בשבוע הבא, "מתחת לקו האדום" בכל זאת חייבת לחזור מתישהו לעונה חדשה.

    מה לראות?
    את "המופע של וינס סטייפלס" (נטפליקס), קומדיה חטיפית וקצרצרה שמכוונת לגבהים של "דייב" ו"אטלנטה", ואומנם נוחתת נמוך מהן - אבל עדיין בעמדה סבירה. ההבטחה היא שהראפר וינס סטייפלס כותב ומככב בסדרה כמעט אוטוביוגרפית, המציאות היא שזה מרגיש יותר כמו תוכנית מערכונים, ועל אף שהתוצאה אינה אחידה במבחני ההומור והאדג' היא עדיין יכולה לפרנס ערב נטפליקס סביר. לביקורת המלאה של יובל פגי.
  2. "מנאייכ": המעקב השבועי
    לפרגן לשלום אסייג על התפקיד ב"מנאייכ" (כאן 11) זה הכי 2020. להתפעל מעמוס תמם זה דבר שקורה כרגע במקביל עם הסדרות "חולי אהבה" ו"מתוקים". ולהלל את לירז חממי זו כמובן חובה אזרחית של כל ישראלי. אבל מה לגבי מונא חוא? מן הסתם כל אמירה סמי-מחמיאה לצלע הערבית בקאסט תאבד מיידית את רוב הקוראים - וזאת בעקבות התבטאות פסולה של חוא אחרי 7 באוקטובר, אם כי לא כזו שמקנה את התואר "תומכת חמאס" שמוצמד לה לעיתים. ומילא הקוראים: אסייג והיוצר רועי עידן היו הראשונים להתנער ממנה, ואפילו העלו הצעה מופרכת לצלם מחדש את העונה הנוכחית בלעדיה. לעונה הבאה, אם זו אכן תצולם בהתחשב בדיווחים על ספין-אוף שיוקדש לחממי, היא כבר בוודאות לא תגיע.

    מעבר לחוסר התוחלת בהצעה להתנקות מחוא רטרואקטיבית - בטח אחרי שעידן עשה את מה שיוצרי טלוויזיה מעטים מדי עשו לפניו, והעניק תפקיד מרכזי מאוד לדמות ערבית בסדרה "יהודית" - ההיפטרות מדמותה של היבא בעתיד תפגע בראש ובראשונה בצופים. היא מהותית לעלילה, נותנת קונטרה אדירה לאיזי בכר, מספקת ייצוג ריאלי אך לא מובן מאליו ואלא אם מחכה איזשהו טוויסט מופרע בפרק האחרון, גם לא נראה שהמוות אורב לה. ואחרי עונה שלמה שבה "מנאייכ" נזהרה מצעדים אמיצים כלשהם (הדמויות של חממי ודורון בן דוד כמעט איבדו את חייהן, כל אחת בתורה, רק בשביל שהסדרה תיסוג אחורה מיד אחר כך), לא ברור מה הטעם ל"פרוץ" חריג דווקא על חשבונה של חוא. מה שבטוח הוא שלא מאוחר להפקה לחזור בה מההחלטה, שנעשתה בשיאה של סערת רגשות הדדית. אם לא בגלל המהות והמסר שזה שולח לאנשים בעלי תפיסת עולם קשה לעיכול, או כאלה שניזונים ממקורות מידע לא אמינים בעיצומו של כאוס מוחלט, אז לפחות בשביל שחקנית שבלעדיה "מנאייכ" לא הייתה הופכת למה שהיא.
    פריים אחד למזכרת
    אחרי שהפציע פה ושם בעונות הקודמות, אותו רועי עידן מסדר לעצמו הפעם תפקיד עם מעט יותר משקל באותה "מנאייכ" (כאן 11) שלו.

  3. רצתה לונדון וקיבלה מלחמה
    לפני חצי שנה נטעלי שם טוב קנתה לעצמה תואר מצער: האישה האחרונה שעולה על הטיטניק. לא סתם חציית קווים ברנז'אית, אלא מעבר מאכסניה יציבה לאחת שנמצאת בירידה מתמדת - ועוד לפני ימי המלחמה, שרק חידדו את הפערים. אבל הגיוס של שם טוב לרצועת "זמן שישי" (רשת 13), אחד המהלכים האחרונים שהספיק להעביר מנכ"ל חדשות 13 דאז אבירם אלעד לפני שהגיע תורו לעזוב, דווקא קיבל מהערוץ יחס חריג וזכה לבישול איטי וסבלני בטרם נזרק לחזית. למרות שההמתנה הזאת הביאה איתה גם דיווחים על בלאגן מאחורי הקלעים, זה עדיין פיתח תקוות לתוכנית דגל מגובשת ומקורית. רק שאז הגיעו שתי מלחמות, זו של ישראל נגד חמאס וזו של אור צלקובניק נגד כל מה שחדשות 13 רצתה להיות.

    תחילה למלחמה הראשונה, האמיתית: אירועי 7 באוקטובר, קצת לפני ההשקה המתוכננת של "זמן שישי", אילצו את שם טוב לעלות למגרש כשהפרסונה המחודשת שלה עוד לא אפויה לחלוטין. ועדיין, אי אפשר להאשים אותה ואת מי ששיגר אותה - מעבר לצורך הלוגיסטי במגישים רבים ומנוסים, זו הזדמנות פז עבור כל מגישת חדשות, בטח כזו שחווה את המלחמה על בשרה ומפונה מביתה שבצפון. אבל בשביל הטנגו הזו צריך שניים, ובזמן ששם טוב ניסתה לבסס מותג משהו (תחילה לבדה בשעות הערב המוקדמות, אחר כך לצד אלמוג בוקר ובהמשך במהדורת שישי המיוחלת) נדמה שרוב המנהלים והשותפים שלה בחדשות 13 היו עסוקים בלעזוב.

    כך נוצרה מציאות שונה לחלוטין מזו שהברנז'ה דמיינה עבור שם טוב, וכנראה גם מזו שהיא דמיינה עבור עצמה. בשביל זה יש צורך לערוך היכרות קטנה עם צלקובניק, מנכ"ל חדשות 13 בהווה, עבור מי שאינם בבועה: הוא זה שהפך את רצועות האקטואליה הרדיופוניות של 103fm למה שהן, לרבות קרב ההיאבקות היומי בין בן כספית לינון מגל וכל יתר החיקויים שלהם. גימיק האולפן השקוף שהכל יכול לקרות בו עוד עורר עניין בהתחלה, אבל היום קשה לקחת ברצינות גוף תקשורת שמתנהל כמו ג'ונגל. רק שסביר להניח שהרנסאנס המגלי שעליו ניצח צלקובניק לא נעשה ממניעים פוליטיים, אלא פופוליסטיים. ומי שצפה במהדורה האחרונה של "זמן שישי" - שם שם טוב גנבה את פינת "הלפיד הלילי" מ"הפטריוטים" והתנגחה בחילופי העמדות של ראש האופוזיציה - גילה תהליכים זהים. לא חדשות, אלא טור פובליציסטי שמאפיין מקסימום הופעת אורח (לא מקורית במיוחד) ב"מהצד השני". ולמרות הניסיונות של קונספירטורים משמאל לצבוע בצבעים פוליטיים את שם טוב הדי-ניטרלית, הבעיה האחרונה שם הייתה הפניית החיצים ללפיד. להפך, יש יותר מדי מוסדות עיתונאיים מבוססים שעדיין מתרשלים בימים אלה ומתייחסים אליו בכפפות של משי. הבעיה העיקרית היא חוסר הקלאס שהתגבש לכדי תאונה טלוויזיונית.

    אמרתם חוסר קלאס, אמרתם פאנל "זמן שישי" המתחדש, שבו רוב כתבי ופרשני חברת החדשות מפנים את מקומם (אולי בהוראה מלמעלה, אולי ביוזמתם) לאנשים שדעתנותם תורתם: לוסי אהריש, נעמה סיקולר, ארי שביט והגיוס הטרי ומפרנס הפרומואים שהוא אייל ברקוביץ'. ברקוביץ' קיבל במהדורת הבכורה כבוד של מלכים בפאנל - זכות תגובה ראשונה על כל נושא שעולה לדיון - וגם פינה חדשה שבה הוא ושם טוב מתלווים לפרלמנט פריפריאלי כלשהו. קונספט טלוויזיוני חדשני כמו הפרשנויות של ארי שביט, ומעשיר כמו שהייה בתוך מכשיר MRI. אתם יודעים, פורמט שנגד כל הסיכויים מצליח למצוא בכל פעם מחדש את הדרך חזרה לכן-ביבי ולא-ביבי. פינה קלילה כזאת, שמסתיימת באמירה של ברקו על זה שלדעתו 2.5 מיליון עזתים הם כולם מחבלים.

    אולי נטעלי שם טוב ערקה לחדשות 13 עם הבטחה להיות תמר איש שלום הבאה. זה תפקיד שהיא לחלוטין הייתה יכולה למלא בהצלחה, ותואם למדי לקו המערכתי שהונחל בערוץ בימיו הקצרצרים של אלעד. אבל בעידן צלקובניק, לפחות עד החלפת המנכ"לים המהירה הבאה, לא ברור מה יש לה לחפש שם. כי מלבד להתפזרות שדרת הניהול הבכירה, בימים אלה נפרדים ברשת 13 מכמה אייקוני ערוץ 10, בהם אמנון לוי ואותה איש שלום, כמו גם כמה טאלנטים בפרופיל נמוך יותר - שאפילו הם הבינו שאולי עדיף להם לצאת להרפתקת i24NEWS המפוקפקת מאשר להישאר שם. ולמען הסר ספק, כמובן שהליקוי הגדול כאן איננו נטישת העוגנים או ההחלטה ללכת על קו מסוים, אלא התדירות שבה עוברים שם מאתוס אחד לשני וחוסר הוודאות בנוגע לאופק של הנוכחי. לכן, על אף הפיתוי להתקומם מול ההחלטה המפתיעה של שם טוב (הכתובת על הקיר מעולם לא הייתה ברורה כל כך), נדמה שאפילו היא מבינה עד כמה היא רחוקה מהגורל שנפל עליה. אפשר אפילו להודות שהלב יוצא אליה. בשלב זה, האם מישהו יעז לשים כסף שההרפתקה שלה לא תיגמר כמו זו של גאולה אבן-סער?
    בשבוע הבא
    שחר חסון חוזר להנחות עוד עונה של השעשועון המצליח במפתיע "האחוזון העליון" (כאן 11, 25.2); הרומן ההיסטורי "שוגון" זוכה לעיבוד טלוויזיוני נוסף ומתוקצב היטב (דיסני+, 27.2); היקום של "האישה הטובה" ממשיך להתרחב, הפעם עם הספין-אוף "אלזבת'" (יס, 1.3); ולראשונה בלי מיכל אנסקי, עונה 11 ל"מאסטר שף" (קשת 12, 2.3).
    צילום רון קובי: מתוך "טבריה - מתחת לקו האדום", כאן 11 / צילום מונא חוא ורועי עידן: מתוך "מנאייכ", כאן 11 / צילום אייל ברקוביץ': מתוך "זמן שישי", רשת 13