תל אביב של נחום גוטמן

רק מעטים יודעים כי נחום גוטמן, מספרה וציירה של העיר תל אביב, החל לצייר ולכתוב את ספריו שלו רק בגיל 36. עד אז, אייר את ספריו של אביו ושל סופרים אחרים. רק בשלהי העשור הרביעי לחייו, כאשר השתחרר מעולם של הוריו הנוקשים, הרשה לעצמו לשחרר את המוזות הפרטיות שלו. "מראה אבי הכותב הטיל עלי מורא גדול", סיפר פעם, ולנו לא נותר אלא לדמיין את מערכת היחסים במשפחת גוטמן.
גוטמן הגיע לארץ, יחד עם משפחתו, בשנת 1905 כאשר היה בן שבע בלבד. הוא תיעד את התפתחותה של העיר כפי שנחקקה בזיכרונות הילדות שלו, כמו גם את הדמויות המפורסמות יותר או פחות שאכלסו אותה.

מגדל שלום - גורד השחקים העברי הראשון, בקצהו של רחוב הרצל - מהווה תחנה ראויה להתחיל בה סיור בעקבות האמן: בקומת הקרקע של המגדל שוכנת יצירת הפסיפס של נחום גוטמן. מדובר בעדות מקסימה לחיי היומיום בעיר הקטנה, יצירה נאיבית, נטולת יומרות ומלאת פרטים שאפשר להביט בה שעה ארוכה. אם מכירים גם את הרכילות השכונתית שמתארים הציורים, ההנאה גוברת. ובשביל זה אנחנו כאן. קיר הפסיפס הוכן באיטליה בניצוחו של גוטמן ובנו, ובסיועם של שישה אמנים מקומיים שעמלו על היצירה במשך שנה. מדובר ביותר ממליון אבנים צבעוניות קטנות ושברי זכוכית המהווים הומאז' לעיר, בתקופות שונות של חייה: מנמל יפו של המאה ה-19 ועד תל אביב של שנות הששים.

בין שלל הדמויות המעטרות את הקירות, תמצאו למשל תיאור מאויר של המקרה שבו הוכתר צבעי אלמוני בתואר הלא מחמיא "האסיר הראשון של תל אביב": תוך כדי עבודת סיוד, טיפס האיש על קיר בית ובחלון ראה לפתע נערה יפהפייה מתרחצת לתומה. המחזה היה כה מדהים, עד שהאומלל צנח מטה, מה שגרם להתקהלות רבה ולמאסרו בבית הוועד, בעוון הצצה. צינה דיזנגוף, (אשתו של, ואישיות מקסימה בפני עצמה) ריחמה על הצעיר והכינה לו ארוחה דשנה. בערבו של אותו יום הוחלט לבנות בית מעצר מאולתר. העציר הראשון, איך לא, נבחר לסייד אותו. אם תחדדו את העיניים, תוכלו גם לצפות בדמותם של חנה רובינא ואורי צבי גרינברג, בסצינת חיזור עדינה, ברופא השכונתי ד"ר חיסין, רכוב על חמורו, ובאינספור דמויות נוספות.

גם פנס הלוקס הראשון מככב ביצירה, הפנס שהועלה לאיטו בכל ערב באמצעות חבל. וכמו שגוטמן תיאר זאת, ככל שעלה, כך הלך והתרחב מעגל האור ומעגל המשתאים. במקום ישנו דגם של הפנס, ומי שמעוניין להתחקות אחר גורלו של הפנס המקורי, היום הוא שוכן אחר כבוד במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק (רחוב רוקח 21). הפנס עצמו הוצב בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל. החשיבות של אותו פנס לוקס ראשון לא היתה רק טכנולוגית, אלא גם העובדה ששימש כמקום מפגש חברתי חשוב בשעות הערב. כל החבר'ה הטובים ישבו פה, מתחת לפנס וליד הקיוסק הראשון, וניהלו ויכוחים פוליטיים סוערים.

הקולנוע הראשון של תל אביב

עכשיו הגיע הזמן לצאת ממגדל שלום אל העיר. לכו מערבה, אל שכונת נווה צדק. בפינת הרחובות לילינבלום ופינס, עומדת לה פיסת היסטוריה קולנועית: מבנה בצבעי ורוד וצהוב ששימש כראינוע הראשון בתל אביב. זהו קולנוע "עדן" שהחל את דרכו בשנת 1914 בהקרנת הסרט האילם "ימי פומפיאה האחרונים". שמו של הקולנוע ניתן לו בידי אביו של גוטמן, ש. בן-ציון. היה זה קולנוע קיץ וחורף – בקיץ הוסר הגג, ובחורף הורכב מחדש. קולנוע מולטי-טאסקינג, לחובבי ההיי-טק מביניכם.
"עדן" שימש גם כמרכז תרבותי, ונערכו בו הצגות ומופעי אופרה. בית הקולנוע הקשיש נסגר לפני כ-30 שנה מחוסר מבקרים.

המשיכו לשוטט בסמטאות של נווה צדק (מומלץ לעת ערב, כאשר האווירה מפויסת יותר), ועצרו לבית ברחוב שלוש מספר 35, שם שכן חדרו של ש"י עגנון, חדר שאותו תיאר באהבה רבה בספרו "תמול שלשום". כאשר עלה עגנון לארץ, בגיל עשרים, הפך למזכירו האישי של הסופר ש. בן-ציון. באותה עת היה גוטמן ילד כבן עשר בלבד. שנים מאוחר יותר תיאר גוטמן את הזר כבעל "עיניים בהירות, מהן נשקף מבט תמימות כשל ילד. לחיים ורודות כמו תפוחים של חוצלארץ". גוטמן מספר כי הוא חב את גילוי כשרון הציור שלו לעגנון, שהיווה עבורו מעין תחליף אב. בכלל, יחסיו של גוטמן עם אביו, ש. בן-ציון, היו סבוכים למדי, עקב נוקשותו הרבה של האב הקפדן. במשך שנות נעוריו, חיפש גוטמן אבות רוחניים חלופיים, אותם מצא בביאליק, ברנר, ועגנון, שמצידו קשר קשר עז עם הילד, חשף אותו לספרי אמנות מחוץ לארץ, ושימש לו כמורה דרך. שנים מאוחר יותר הסתכסכו עגנון וש. בן-ציון, אך גוטמן זכר לו חסד נעורים.

"האוטונומיה הרוסית"

ממשיכים ומגיעים לרחוב עין יעקב 14 ששימש כבית הספר הישן לבנות (מאוחר יותר הועבר למקום בו נמצאת היום רחבת סוזן דלאל). בבית ספר זה, שאכלס ארבעה תלמידים בנים ועשרות תלמידות, עבד אביו כמורה. גוטמן היה אחד מארבעת התלמידים (גם שלושת הנותרים היו בניהם של מורים). הקומה הראשונה שימשה כמגורי המורים ומשפחותיהם, ובקומה השניה היו כיתות הלימוד. המשפחה חיה בצמצום רב בשני חדרים קטנים שהועמדו לרשותם. שנים מאוחר יותר, תיאר גוטמן את אביו באותה תקופה כאדם סגור בעל צחוק אטום. בין האצבע לאמה היו לו כתמים של דיו אדומה. "הייתי ער לייסורי הכתיבה של אבא, שהיה יושב לאור מנורת הנפט". גוטמן מספר בקנאה על אפיזודה שבה ראה את אביו המורה משחק בכדור עם בנות כיתתו: "עיניו נצצו והוא שר עימן שירים בהתרגשות. ירדה עלי עצבות – הוא לא שר איתנו בבית. בבית לא האירו עיניו כך".

בית הספר לבנות כונה גם "האוטונומיה הרוסית", מאחר שהיה שייך באופן רשמי לממשלת רוסיה, שקיבלה זכויות על הקרקע מהשלטון התורכי (בסיוע שוחד כמובן). כך, היה המקום למעשה טריטוריה רוסית, עניין שהעניק הגנה ליהודים יוצאי רוסיה, שיכלו ללמוד וללמד עברית באין מפריע.

כאשר הגיע גוטמן לגיל 12 עברה המשפחה לבית שברחוב בוסתנאי 10, לא הרחק מביתם הקודם. היום, כאשר מביטים בו, קצת קשה לדמיין, אבל הבית שימש כמרכז תוסס של אמנים וסופרים מרחבי השכונה. מאיר דיזנגוף ורופא השכונה ד"ר חיסין (שהגיע רכוב על חמורו המפורסם) היו אורחים קבועים. פה גם התווכחו בעוז אליעזר בן-יהודה וחיים נחמן ביאליק על חידושן של מילים עבריות, ויכוחים סוערים שהגיעו לכדי צעקות רמות. אימו של גוטמן ניסתה תמיד לפייס את הרוחות, וכמחווה משלה לשפה העברית, כינתה את ארוחותיה בשמות הלקוחים משיריו של ביאליק. "קן לציפור", למשל, היה לא אחר מאשר מנת העוף המבושל שהוגשה לאורחים.

במשך חייו, תיעד גוטמן בציורים ובסיפורים את העיר, וגם כאשר בגרה, השתנתה והפכה להיות מודרנית, המשיך בעקשנות לתארה כפי שראה אותה כילד, כאילו מסרב להרפות מזיכרונות ילדותו. למי שמתעניין, מומלץ מאוד לבקר במוזיאון המוקדש לאמן, ברחוב רוקח 21 בנווה צדק.

• הכותב השתתף בסיור של המרכז להכרת תל אביב (03-5177304), המקיים סיורי נושא שונים בעיר.