המדריך המזורז לקדוש המתחיל

פרשת "קדושים" היא הפרשה עם מספר המצוות הגבוה ביותר שאי פעם נדחס לפרשה אחת. הרבה מהמצוות קשורות בנושאים כמו צדק חברתי, יחסים בין אדם לחברו, כיבוד אב ואם, אהבת גר, איסור על שקר ומרמה ושאר תופינים. בין השאר הולידה הפרשה הזו פסוקי מופת כמו "ואהבת לרעך כמוך" ו"מפני שיבה תקום.

אבל לפני שאתפנה להרהר על כמה מהציוויים, הדבר המשמח ביותר בפרשה מבחינתי הוא העובדה שכל אותן מצוות מעשיות, הן אלו שתזכנה אותנו בתואר הנכסף "קדושים". כמה אנושי, כמה חמים וכמה מלבב. שהרי מיהו קדוש? לרוב אנו מדמיינים אדם עטור זקן לבן שמתבודד לו בחדרו הנזירי וכל כולו שקוע בתורה ומצוות. הנצרות אפילו הרחיקה לכד עד כדי התבודדות במנזרים וסיגוף עצמי. פעמים רבות נתפסת הסגפנות כמעניקה לבעליה הילה של קדושה - "הוא מונע מעצמו את מנעמי החיים?" ילחששו האנשים בהתפעלות, "הוא קדוש אמיתי". אז לא ממש. קדוש, לפי התורה הוא אדם שחי את החיים במלואם, ויחד עם זאת מצליח להתגבר על המהמורות הקטנות שהחיים מלאים בהם.

איך אפשר להפוך לקדושים? הנה כמה הוראות הפעלה:

"לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" – תמיד תהיתי אודות הציווי הזה, שהרי מדוע אסור לקלל חרש? הוא אינו שומע ואין כל סיכוי שייעלב. המעשה השלילי, הכוונה הפושעת (הקללה, במקרה הזה) היא הבעיה וממנה עדיף להמנע, בלי קשר לתוצאה. שמעתם? נא לא לקלל חרש בבקשה.

ומה עם נתינת מכשול לפני העיוור? מדובר בציווי לא פשוט. הנה דוגמא: הלכת עם חברתך למסע קניות? היא עומדת לקנות את השמלה הזו שממש מבליטה את אחוריה הדשנים? את אומרת לה בהתפעלות מזוייפת "זה מ-א-מ-ם עליך!" – נתת מכשול לפני עיוורת. וזה תקף גם לגבי מתן עצה גרועה או מסירת אינפורמציה לא נכונה – בכל פעם שנעשה מעשה שיכול להכשיל את הזולת – אתם נותנים מכשול לפני עוורים. ואני בהחלט מכירה היטב את השדון הזה שמרקד בפנים ואומר "מה יש? שתקנה את השמלה הזו", או "לא נורא, שיחכה למטה ויעשה עוד כמה סיבובים עם המכונית, לא יזיק לו". אז זה מזיק ואפילו מאוד. לא רק לאלו שאכלו אותה עם העצות שלכם, זה מזיק בעיקר לכם (כן, קארמה רעה וכל הבולשיט הזה. לא כדאי לזלזל).

"לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" – בשבוע שעבר עסקה פרשת מצורע כולה בעונש הצרעת שאמור להינתן להולכי הרכיל, אבל גם השבוע חוזר האיסור הזה, ולא סתם אלא בסמוך לפסוק "לא תעמוד על דם רעך", שמרמז שרכילות יכולה להוביל אף לשפיכות דמים ולמוות. מדוע מוזכר האיסור פעמים כה רבות? מדוע אנו כה מתקשים לעמוד בו?

ישנן כמה סיבות, אולם ברצוני להתיחס למספר תגובות שקיבלתי על הטור בשבוע שעבר שעסק בלשון הרע: "איך את כותבת טור שלם על רכילות ולא מזכירה את העיתונות? ואת עוד כותבת באינטרנט שהוא בעצם גרוע יותר מעיתונות! אתם התשקורת, שופכים דמים! הרכלנים הגרועים ביותר!", ושאר מחמאות. אז נכון שפעמים לא מעטות העבודה העיתונאית נוגעת ברכילות, אבל אל תעשו לעצמכם חיים קלים, חביבי. הרכלנות האישית, הפרטית, זו שמתרחשת בין כתלי הבתים והמשרדים עדין מזיקה לא פחות. אז בבקשה, לפני שמתגוללים על "התקשורת", בואו נבדוק כמה פעמים ביום אנחנו מברברים על אנשים אחרים ותוחבים חוטם גדול לא בעניינינו שלנו.

לא, לא קל בכלל להיות קדושים. אבל נראה לי שגן עדן המובטח שווה את זה.

שבוע טוב.

אגב, גילינו את סוד האושר - חדר עם נוף לים