עוד מעט יתחיל שוב הקרנבל. המוני אדם ישטפו את רחובות הערים הגדולות ויעברו מתיקון שבועות לתיקון שבועות, ילכו להרצאות, יעיינו בדפי מקורות בשתיים בלילה. אני יכול להישבע שראיתי בפייסבוק שיש גם מי שמדריכים קבוצות המסיירות מתיקון לתיקון. ההמולה הזאת קיבלה ביטוי הומוריסטי וסרקסטי בסרטו של יוסף סידר "הערת שוליים", בו מתועד המסלול המפותל והארוך של פרופסור שקולניק הבן מהרצאה להרצאה בליל החג.
אני מודע לכך שיש דברים טובים מאוד שקורים בליל שבועות. למשל, נגמרו ההתנצלויות, היום תחת הכותרת של "תיקון", הנחשב זמן ללימוד תורה פר אקסלנס, ניתן למצוא הרצאות של סופרים, משוררים וזמרים. סוף סוף הציבור הישראלי מכיר בכך שיצירתם של אלה חשובה לתרבות היהודית יותר מרוב מה שנעשה בישיבות בימים אלה. זוהי הכרה בכך שיצירה זו היא תלמוד תורה במובן העמוק. היינו, שיחה מתמשכת על אודות הדברים החשובים, הקיומיים, הרלבנטיים, מתוך הידע והמקום של האדם במאה העשרים ואחת. עוד דבר טוב שקורה – השילוב הנפוץ בין חילונים ודתיים, פילוסופים, חוקרי ספרות ורבנים. במכון הרטמן בו אני עובד ניתן יהיה ללמוד שיעורים מרתקים מפי אנשים מכל קצוות הקשת, החברתית, הפוליטית, והדתית. הפלורליזם הזה מחלחל ובטוח משפיע לטובה.
למה קיבלנו את התורה?
אבל כל זה לא מוריד מהקושי שלי. האבחנה שמדובר בקרנבל חשובה כי היא מצביעה על החיבור העמוק שבין שבועות לפורים. מיכאיל בכטין כתב שהקרנבל הוא המקום שבו מתהפכות היוצרות, המלך מורד מכיסאו, המעמדות הנמוכים יכולים להשתלח במעמדות הגבוהים וכל המעצורים החברתיים שמאפיינים את חיי היומיום יכולים להתרומם. זוהי, כמובן, תמציתו של פורים, שבמסגרתו חשו יהודים נוחות להוציא את התוקפנות שלהם כלפי מנהיגי הקהילה היהודים כמו גם כלפי לא-יהודים. הקרנבל הכרחי על מנת לשמר סדר חברתי שבו יש חוסר שביעות רצון וקושי של המעמדות הנמוכים.
איך כל עניין הקרנבל קשור לשבועות? שבועות הוא חג מתן תורה. חג זה מעלה בצורה החדה ביותר את שאלת היותו של העם היהודי העם הנבחר. בימים אלה שוב לומדים תלמידי בית הספר את המדרש הידוע לפיו אלוהים הציע את התורה לכל האומות לפני שהציע אותה לישראל.
על פי המדרש, כשאלוהים הציע את התורה לבני עשו הם שאלו אותו על פרטי ההסכם, הם לא חתמו "על עיוור". זה הגיוני. אלוהים אמר להם שכתוב בתורה "לא תרצח". אמרו בני עשו: על הסכם כזה אנחנו לא יכולים לחתום, הרי המאפיין העיקרי שלנו הוא שאנחנו רוצחים. בני עמון שאלו גם הם ונענו: כתוב "לא תנאף", ולבני ישמעאל נאמר שכתוב "לא תגנוב". כך עבר האל, על פי המדרש, כל אומה ואומה, ונענה בשלילה, היות שהעמים הללו מושחתים מבחינה מוסרית ולא עומדים בדרישות אתיות מינימליות. אחרי שעבר את כל האומות ניגש האל לעם ישראל. בניגוד לכל העמים האחרים, לא שאל העם מה כתוב בתורה אלא פשוט קפץ לתוך הקשר החוזי והרגשי עם האל ("נעשה ונשמע").
המדרש הזה מגלה את הקשר העמוק בין גזענות וחוסר ביטחון. הפחד הגדול של מי שכתב את המדרש הזה הוא שמא האל התחרט על הבחירה בעם ישראל. לכן הוא כותב סיפור שלם שבו הוא מראה שבעצם עם ישראל הוא האופציה היחידה באמת לקיים את התורה, היות שכל שאר העמים לא מסוגלים לקיים אותה. כלומר, ההצגה הגזענית של בני עשו כרוצחים, בני עמון כנואפים ובני ישמעאל כגנבים באה לחפות על הפחד של עם ישראל שמא האל התחרט על הבחירה בו. אחרי הכל, עם ישראל נכנס לתוך הקשר הזה בהינף יד, בלי לבדוק, וגם אלוהים. בכלל, היו לעם היהודי סיבות טובות במהלך ההיסטוריה להניח שהאל אכן התחרט על הבחירה בו גם בלי טענות דומות מצד הנצרות.
כמו הקרנבל בפורים, גם כאן יש תוקפנות כלפי מי שאינם יהודים. תוקפנות זו באה להוציא קיטור, היא מבטאת את חוסר הביטחון ביומיום, והיא באה להתמודד עם הפחד שמא עם ישראל אינו ראוי לתואר העם הנבחר. יש קשר ישיר בין פסקי הלכה הקובעים שאסור להשכיר דירות לערבים, קריאות גזעניות במשחקי כדורגל וכל גילויי הגזענות ברחוב הישראלי, לבין התסביך של העם הנבחר. תחושת הכישלון של אותם אנשים אל מול רמת הציפיות הגבוהה שהם סבורים שהאל מציב להם היא אחת הסיבות המרכזיות שדוחפות אותם להצביע על כל שאר בני האנוש כנחותים מהם.
הבעיה היא שהקרנבל של שבועות נמשך אצלנו כל השנה. במקום לחגוג יום אחד את העובדה שעם ישראל קיבל את התורה ולתת לאנשים להוציא את התוקפנות והפחד שלהם פעם בשנה, העם בישראל "חוגג" את רעיון העם הנבחר, שוב ושוב. כדי להיפטר מהגזענות צריך לשנות באופן בסיסי את התפישה – הברית בין ישראל ואלוהים היא ברית בין שווים. כמו בכל קשר, אין צורך לפחד מזה שאנחנו לא עומדים בציפיות, וכדאי לרדת מהעץ של המחשבה שאנחנו מיוחדים.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים. מכון הרטמן יקיים שלושה ערבי לימוד בשבועות (25-27 במאי)