תעשייה שכולה רוח וצלצולים

"מי האדם הכי לא רוחני בעיניך?", נשאלים כאן המרואיינים בשאלון הרוח של mako. עד היום חשבתי שזו שאלה די תלושה, כי הרי בכל אחד יש רוחניות ברמות מסוימות, אבל לאחרונה אני חושב שהבנתי אותה יותר לעומק. אני עדיין חושב שבכל אחד יש רוחניות, אבל יש מקרים שבהם החומריות מאפילה באופן משמעותי על כל השאר. בשבועות האחרונים נתקלתי במקרים כאלה, ומאז בכל פעם שהם עולים לזיכרון, אני די המום שאנשים יכולים להגיע לרמות כאלה של חשיבות ונפיחות עצמית.

ובכן, המקרה הראשון קשור לאשת תעשיית הבידור. אני לא מציין שמות ורמזים בכוונה כדי לא להיגרר ללשון הרע, ואני גם מקווה שלא תבינו מי זו. אותה אישה מייצגת טאלנט בולט בתעשייה, ועוד כמה בינוניים. עד לפני שנים ספורות מעמדה היה סביר עד בינוני, אלא שהטאלנט המרכזי שלה הלך ופרח ולכן היא החלה לפתח, מה שנקרא, מולטי-אגו. 

פתאום קשה להשיג אותה בטלפון. פתאום כדי לתאם ראיון עם האומן הבכיר שלה צריך לרדוף אחריה יומם וליל כדי שהיא תואיל בטובה לטפל בענייניו. פתאום היא הרבה פחות נחמדה. פתאום יש לי תחושה שהיא מקשה עליי את החיים רק כדי לנפח את החשיבות של הטאלנט שלה (שהרי אם הוא יהיה נגיש יחסית, אהיה עלול לחשוב שהוא לא עסוק מאוד, חלילה) ויותר מזה - כדי לנפח את החשיבות של עצמה.

אני יודע מה זה אנשים עסוקים - לא פעם גם אני מסיים ימי עבודה לפנות בוקר - אבל גם כשבעלי תפקידים ממעמד נמוך כביכול, והדגש הוא על כביכול, מתקשרים כדי להיעזר, להציע משהו, לבקש משהו, אני משתדל לענות ולהיות נחמד. אבל היא, שההיכרות שלנו נפרשת על פני עשור כמעט (והחלה בצורה בריאה ונורמלית), מוצאת לנכון להתייחס אליי ולאחרים כאילו אנחנו מטרידים אותה ומונעים ממנה לבצע את העבודה האמיתית שלה. ומהי העבודה האמיתית שלה? ובכן, בדיוק זו שלשמה אני מתקשר אליה.

כל זה היה רק בגדר חשדות. לפני כמה שבועות, כשנפגשנו באיזושהי סיטואציה, אמרתי לה שמאוד לא נעים ומאוד לא זורם לעבוד עם האמנים שלה בגלל שהיא לא זמינה, לא חוזרת לטלפונים ולא עומדת בסיכומים. "תשמע", אמרה, "אני כבר לא אותה אחת שהכרת לפני כמה שנים. היום יש לי הרבה יותר עבודה, ואני מאוד עסוקה". "תאמיני לי שאני לא פחות עסוק ממך", עניתי לה, "אבל יש עניין של הגינות, רצינות, כבוד הדדי. הזמן שלי חשוב לא פחות משלך". ואז היא אמרה את הדבר הלא יאומן הבא: "טוב, האמת היא שאני מסננת אותך". "למה?", נדהמתי. ואז היא סיפרה שאיזה מייל תמים שלי עצבן אותה, כי ביקשתי בעקיפין משהו שהיה מובן מאליו בעיניה.

"בגלל זה מסננים? מה, אנחנו בגן?", נדהמתי והסברתי את השתלשלות העניינים. היא ניסתה להתנצל, אבל מבחינתי זה היה כבר בלתי קביל. כן, זה לא יאומן עד כמה אנשים חיים בסרט, חושבים שהם יושבים על גג העולם, מנפנפים רגליים ובטוחים שאם הם חלק ממנגנון של אמן מצליח בתחום הבידור - זהו, הם סיפור הצלחה בל יתואר, ומותר להם להתייחס בגועליות לכל מי שלא מכרכר ומפזז לפני הוד מעלתם.

הכסף שלי שווה יותר מהכסף שלך?

נדמה שיותר ויותר אנשים מצטרפים לכת ההזויה הזו של המצליחנים-כביכול שמתחילים לשים פס על כל מי שבדמיונות שלהם נתפס כנחות מהם. כך קרה לי לפני שבוע גם עם מישהו אחר מהתעשייה, שהיה צריך להחזיר תשובה לגבי איזושהי כתבה, הבטיח שיחזור תוך כמה שעות, ומאז לא ענה לטלפונים ולמיילים שלי במשך שבוע וחצי. 

כשתפסתי אותו בסופו של דבר, הוא הסביר שעד עכשיו לא התקבלה החלטה בנוגע לנושא המדובר, אבל עכשיו יש אישור. "אז למה לא אמרת לי שאתם עדיין מתלבטים? השארת אותי תלוי באוויר - הבטחתי לקולגות שזה תיכף קורה", תמהתי. "תקשיב", ענה בגסות, "יש לנו את מערכת השיקולים שלנו. אני לא אהפוך את העולם בשביל איזה אייטם שיכניס לך כמה מאות שקלים". שזה מוזר, כי לפי הערכתי אני מרוויח לפחות פי שניים וחצי ממנו, אבל מעולם לא חשבתי להתנשא עליו בגלל זה. חלילה, אני ממש לא מחזיק מכסף וממעמדות. אבל כשהוא מדמה אותי לאיזה נואש שרודף אחריו בשביל כמה גרושים - זה פשוט פתטי. ויותר משהוא ראוי לכעס, הוא ראוי בעיקר לרחמים.

אלו רק שתי דוגמאות מייצגות ואני, בכל מקרה, החלטתי לצמצם למינימום ההכרחי את המגע עם המתנשאים למיניהם. לא מתוך מקום של אגו, אלא מתוך מקום של הבהרה. אותם אנשים הולכים ומתרבים ממרומי האולימפוס הפרטי שלהם, ואם נחיה עם זה כאילו לא קרה כלום ונמשיך להתעלם מהיחס המתנשא והתלוש של אנשים (ששוכחים, משום מה, שהכל נגמר ושבסופו של דבר כולנו נגיע לאותו מקום) - בעצם ננציח את המצב הקיים ונגרום להם ולשכמותם להמשיך ולשקוע בדמיונות שהם חיים על האוורסט, ולהתייחס באופן דומה גם אל שאר העולם. 

ועוד לא דיברתי על השיק הרוחני בשקל שרובם מאמצים. כנראה שמרוב שהם מרגישים את הריק בוער בקרבם, מה שנותר להם זה להתנחם בכל מני תורות שאנטי, באמונות תפלות ובשיטות שונות שגורמות להם להרגיש (כלומר, לדמיין) שהם אנשים טובים. ממקום פנימי וכל הבולשיט הזה, אתם יודעים.

עכשיו תחשבו מיהם ה"מטאורים" המתנשאים במציאות הפרטית שלכם, ובואו נחשוב בכיוון נוסף - עד כמה כל אחד מאיתנו מתנהג ככה לאחרים שנמצאים כביכול מתחתיו בעבודה, במשפחה או בכלל בחיים? זו, למעשה, השאלה האמיתית.

איך משפרים את הדימוי העצמי? לבד, בבית, מול המראה. העצה הטובה

מיוחד: עשרה כתבים רוחניים שהספריה שלכם בבית פשוט חייבת לעצמה