עשיתי קילומטראז' רוחני בנאטראז'

יש לי וידוי - מעולם לא ביקרתי בפסטיבל "רוחני". לא התחלתי ב"בראשית", לא המשכתי ב"שנטיפי", לא התבלבלתי ב"בומבמלה" ולא התפשטתי ב"פשוט". פסטיבל "נאטראז'" בו השתתפתי בסוף השבוע האחרון, הוא ההצצה הראשונה שלי לתרבות הניו-אייג' ופסטיבליה בישראל. לפני חודש חזרתי לארץ אחרי שנה בהודו, והרגשתי שאני מוכן ומזומן להתנסות הראשונה שלי בחוויה הרוחנית הישראלית. קיוויתי גם למצוא בארץ קצת מהודו, אותה אני מחפש מאז הנחיתה. הפסטיבל הזה היה הכי קרוב שהגעתי אליה עד כה.

פסטיבל נאטראז' (בסנסקריט – 'מלך הריקוד') התקיים זו השנה השמינית בכפר הנופש מצוקי דרגות, הצופה אל הרי מואב ואל ים המלח המדלדל בצפון מדבר יהודה. בשלושה ימים בלבד התקיימו בו 80 סדנאות שהונחו על ידי 44 מנחים, כשהמפורסם מביניהם היה הזן מאסטר, בעל תוכנית הטלוויזיה "סוד האושר הפנימי", ניסים אמון. שאר אירועי המפתח היו הלייב נאטראז'- ששילב ריקוד ומדיטציה, מסיבת טבע לילית (בה הפציע אפילו די-ג'יי הנייניטיז, צ'ופי) והופעת סיום מעולה של טרייבל אלקטרוני עם אמיר יעקובי וערן הולנדר. כל הרווחים ממתחם הטיפולים, אגב, נתרמו לארגון "בית השאנטי".

למה אני טורח לספר את זה? כי סביר להניח שבכלל לא שמעתם על הפסטיבל. בניגוד לפסטיבלים הגדולים של השנים האחרונות, מארגניו ניסו לשמור על אופיו כפסטיבל קטן ולא מסחרי. לא נערכו יחסי ציבור או פרסום מאסיבי, לא הוקמו דוכני מכירה, לא היו הופעות של מיטב אמני ארצנו וגם לא הגיעו אליו בני נוער וצעירים. ציבור המשתתפים הורכב בעיקר מקהל בוגר של כ-1000 איש שהגיעו בשיטת "חבר מביא חבר" וזה, מסתבר, עשה סוג של הבדל.

הלוואי והייתי דולי

חברה מהודו, שועלת פסטיבלים ותיקה, לימדה אותי את השיעור הראשון בעולם הניו אייג' הישראלי וציננה את התלהבותי בעודנו לוגמים את הצ'אי הראשון במתחם האוכל הפופולארי: "כאן זה לא הודו", היא אמרה. "פה זה לא רוחניות, זה רוחניקיות". אם בהודו שאר הרוח נובע מהחסך והחוסר החומרי, הרוחניקיות מאמצת את הקפיטליזם ותרבות השפע, ולראייה - תוכניית הפסטיבל שנראיתה כמו קניון רוחני גדול. לי קשה לבחור היום גבינה בסופרמרקט, אז שם הבחירה בכלל הפכה לבלתי אפשרית. מעולם לא רציתי לשכפל את עצמי כמו שרציתי לעשות בזמן הפסטיבל - בכל שעה נתונה הוצעו שבע אפשרויות רוחניות שונות במתחמים המחולקים לנושאים: מוסיקה ותיאטרון, יוגה ואמנויות לחימה, מדיטציה, תנועה, סדנאות וטבע. בתור מי שלא מצליח להתחייב לדבר ותמיד מרגיש שהוא מפסיד משהו כי במקום אחר מסתתר משהו טוב יותר, עלתה בי שוב התחושה שהשפע נגדי, ודווקא כל העושר הזה גרם לי להרגיש עני. ההיצע הרב, מצד אחד, היווה "ארוחת טעימות רוחנית" שגירתה את באי הפסטיבל להתנסות ולטעום מכל דבר אבל מצד שני, נוצרה חוויה מעט שטחית שלא באמת אפשרה עבודה רוחנית אמיתית.

לכי, יא מחבקת

באיזשהוא שלב, בין סדנאות של "עוצמת הרכות", "מגע מרפא" ו" מפתן לאהבה", כל הפסטיבל התחיל להיראות לי יותר כמו תירוץ למפגש פנויים-פנויות רוחניים, מעין סוף שבוע לחיזוק הקשר לזוגות בכל הגילאים. היקום הרוחניקי, כך נראה, מלא באנשי עדות "המתחבקים". לא משנה מה שם הסדנה, בכל אוהל אפשר היה לחזות בזוגות זה בזרועות זו - בעמידה, ובישיבה, ובתנועה, ואם הם לא מתחבקים אז הם רוקדים זה עם זה, מתלטפים, מביטים אחד לשני בעיניים, נוגעים ומעסים. נו, ואני חשבתי שרוחניות היא קודם כל, עבודה עצמית. אז התחלתי לעבוד על עצמי. ואחרי כמה שיעורים, סדנאות וכניסה ראשונה ומרגשת לסווט-לודג' הבנתי את השיעור החשוב בפסטיבל, והוא הזמן שצריך לתת לפסטיבל להשפיע עליך.

הודו זה כאן, בראסרי זה שם

לא קל לעבור מהרעש של העיר לשקט ולקצב של המדבר. לוקח זמן להשיל מסכות, הגנות וחומות, וברגע שזה קרה הבנתי שהסדנאות והפעילויות הן רק תפאורה טובה, ואנשים שם בעצם רק מחפשים תירוץ להיפגש, להרגיש תחושת קהילה לכמה ימים. וממש כמו בהודו, שגם אליה לוקח זמן להתרגל, המשמעות היא לא במקום אליו אתה מגיע, אלא באנשים שאתה פוגש בדרך. הפסטיבלים האלה מושכים אליהם את האנשים הטובים - כאלה שלא מסתפקים בלחיצת יד להיכרות ודורשים חיבוק, כאלה שיזמינו אותך לשבת איתם ויחלקו איתך צלחת. "זה כיף שאפשר להרגיש הודו גם בארץ" אמרה לי שועלת הפסטיבלים ביום האחרון, "אפשר לחייך כאן לאנשים והם יחייכו אלייך בחזרה. אפשר לפתוח בשיחה עם הבן אדם לידך בלי שהוא יסתכל עליך מוזר, מה שלא קורה בבית קפה בתל אביב". אז פסטיבל רוחני או פסטיבל רוחניקי - למי איכפת, הייתה שם אהבה. ובשבילי זה הספיק.