אף פעם לא הבנתי מה כל כך נורא באוננות. אני לא מכיר מערכת דתית או רוחנית שלא מתייחסת לנושא, וכמעט תמיד העניין מקבל יחס שהיה הגיוני לו היה מדובר ברצח עם. אבל למרות קיתונות הדיו שנשפכו על אותה פעילות נפוצה ומענגת כל כך, ולמרות שהדתות הזהירו חזור והזהר כמה נורא הוא העינוג העצמי - נראה שבכל הנוגע לאוטואירוטיקה, איסור הוא גזירה שהציבור פשוט אינו יכול לעמוד בה.
על פי מחקר רחב היקף על התפתחות התפיסה ההלכתית ויחס היהדות למה שנקרא "הוצאת זרע לבטלה", החוקר, שילה פכטר, מראה שבעוד שבמקרא אין כלל התייחסות לאוננות, הרי שהחל מימי בית שני החל הנושא להיטען במשמעות רבה וחכמים שונים הצביעו על חומרתו. בתלמוד כבר ניתן למצוא התבטאויות קשות כנגד המעשה, אם כי ניתוח זהיר של המקורות מראה שההקפדה לא לאונן נחשבה אז לסגולה נדירה. במילים אחרות: כנראה שלא ציפו מהאדם הממוצע שלא לחטוא בכך בכלל.
המהפך ביחסה של היהדות לעניין התרחש בזרם הקבלה, שכמעט מראשיתו (במאה ה-13) ראה בהוצאת זרע לבטלה עניין חמור במימדים מפלצתיים. בקבלה, ובעיקר בתורתו של האר"י, מוקד החטא מוסב מכוונתו הנפשית של האדם אל התוצאות הגשמיות שבאות לעולם. כלומר, הדגש הוא כבר לא רצונו של הפרט לחטוא או לא, אלא החומר עצמו, הזרע, שנחשב קדוש, אלוהי, בעל השפעות כלל-עולמיות ואף קוסמיות, שאסור בשום אופן לבזבזו. מכאן מובן שכל טיפה שלא באה במקומה היא אסון, והאוננות תופסת משקל חסר פרופורציה או הגיון.
הקבלה מלאה בסיפורים על מיני שדים שנולדים ממעשה האוננות, ובאופן כללי כל הוצאת זרע לבטלה נחשבת לחיזוק כוחות הטומאה והרוע בעולם. הדבר מגיע לשיא חסר תקדים כאשר ספר הזוהר קובע שעל אוננות לא תיתכן כלל תשובה, והאר"י מצוטט על ידי תלמידיו כאומר ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה"!
לא פסיכולוג אני ולא בן פסיכולוג, אבל הגלישה למימדים בדיוניים ומופרכים שכאלו, ובטח בהתייחסות למעשה טבעי ומינורי שאינו פוגע באיש, חייבת להצביע לדעתי יותר על סוגיות שונות במערך הנפשי של הדוברים, מאשר על מציאות אובייקטיבית כלשהי.
"לאונן מדי פעם לא מזיק מבחינה אנרגטית"
גישתן של מזרח ומערב שונה למדי גם בנושא זה: בעוד הדתות האברהמיות רואות באוננות חטא שיוצא נגד הציווי האלוהי (בנצרות, למשל, האוננות היא חטא חמור וספרי מוסר רבים קובעים שהיא מנוגדת לדרך הטבע), במזרח האוננות נתפסת כבזבוז של אנרגיה, כזו שהייתה יכולה לשמש אותנו במסענו הרוחני. לפיכך, האיסור על אוננות הוא לכל היותר המלצה: פשוט לא כדאי לאונן אם רוצים להתפתח רוחנית.
באוגוסט האחרון נפגשתי בהודו עם אדם נפלא, מורה רוחני בשם וֶרְנֶר, יוגי אמיתי שבילה כחמש-עשרה שנה בהודו בתוך חדרון תת-קרקעי קטן, מודט כל היום וכמעט כל הלילה. שיטת התרגול של ורנר כללה הימנעות מוחלטת ממין, כולל אוננות כמובן, שכאמור נחשבת לריקון של כוח שאמור להיות מוקדש לתרגולים היוגים-מדיטטיביים.
כיום מתגורר ורנר באושר עם בת זוגתו בעיירה טירוונאמאלאי בדרום הודו, ומתבונן על אותן שנים בהומור: "הדרך ההיא הייתה קשה ולא הכרחית", הוא הודה בפניי, "אפשר להתפתח מבחינה רוחנית בצורה הרמונית ורגועה יותר". הוא כבר לא רואה במין מכשול בל יעבור לשחרור רוחני. שאלתי אותו גם באופן ספציפי על אוננות. סיפרתי לו שבניגוד לקביעות הנחרצת של התורות הרוחניות המזרחיות, באופן אישי כמעט אף פעם לא הרגשתי שהאוננות סוחטת ממני איזו אנרגיה עלומה שהיתה יכולה לשמש אותי אחרת. הוא אמר שזה מאוד תלוי איך, כמה ומתי, אבל באופן כללי, ולמרות שלא כדאי להרבות בכך, לאונן מדי פעם לא מזיק מבחינה אנרגטית.
מזל שאלוהים ברא את יד ימין
לאחר שהעניין האנרגטי טופל, נשארנו רק עם הסוגיה המוסרית: האם זה בסדר לשחק עם עצמנו? לכשעצמי, אין לי ספק שלמעשה הזה, שבו אנו חוזרים אל עצמנו, מאשרים בפני עצמנו את קיומנו ואף מפיקים מכך הנאה, יש משמעות עמוקה. כמובן, את המשמעות הזאת יש ללמוד מתוך מודעות ובגרות, ולא מועיל לברוח, לפחד ממנה או להתמכר למעשה בצורה אובססיבית.
יש באוננות משהו שמעמת אותנו עם עצמנו, שפותח לנו הזדמנות ללמוד על עצמנו ועל מה שמניע אותנו, ומאפשר לנו להתקרב לגוף שלנו. אנחנו לומדים שאנחנו יכולים להפיק הנאה מהתכנסות עצמית - אולם הנאה כזו היא עקרה: כמו בשיטות מדיטטיביות רבות ההתכנסות פנימה היא בעלת ערך, אבל יש ללוות אותה ביציאה החוצה אל העולם, בהיפתחות אליו ובהפרייתו.
אבל יותר מכל נראה לי שאפשר ללמוד מהאוננות על האיזון העדין שבינינו ובין העולם, על קו הגבול הדק שבין האני לאחר. הלופ המענג הזה מסגיר סודות רבים. כשאני מאונן, מיהו הפועל ומי הנפעל? מי מפיק הנאה, וממי? איך הנפש (בדמיון) משפיעה על הגוף, ואיך הגוף (בעונג) משפיע על הנפש? איפה ה"אני" נכנס בתוך המעגל המפותל הזה של היזון חוזר? אני בטוח שתהיה לכולנו הזדמנות קרובה לחשוב על זה.