גיא גיאור: "כשלא התקבלתי ליחידה, רציתי למות"
הוא רצה להיות ב-669, אבל התקבל ליחידה מיוחדת של התותחנים; הוא חולה על הזיתים ממנת הקרב, ופעם עלה למשפט בגלל שיר גס על המ"מ ואחותו. גיא גיאור מספר על השירות הצבאי שלו
פיז"ם: "ביחידת 'מיתר', יחידה מיוחדת בחיל התותחנים, בין 1998-2001".
רזומה צבאי: "מהפלוגה המבצעית יצאתי לקורס מפקדים (מ"כים). פיקדתי על טירונים, ובהמשך חזרתי לפלוגה המבצעית".
איפה זה קרה: "חלק גדול מהשירות בבסיס בדרום, עם הרבה נוף מדברי. בחלק אחר ביליתי בצפון".
למה ואיך הגעת ליחידה הזאת? "בהתחלה רציתי להתגייס ל-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר. הגעתי לגיבוש חובלים ועברתי אותו - אבל נפסלתי ל-669 בגלל משקפי ראייה. חבר שלי כבר היה ביחידה, וכשאמרו לי שאני לא יכול להגיש מועמדות בגלל העיניים, רציתי למות. נשארתי עם אופציות אחרות שביניהן הייתה מיתר - שמעתי על איכות האנשים ביחידה, אז הלכתי לגיבושון ועברתי אותו".
הלם בקו"ם? "בטח. אבא שלי לקח אותי והיה בהלם לא פחות ממני. אני מסתגל די מהר, אבל בבקו"ם מה שקשה זה שאתה לא יודע מי מימינך ומי משמאלך, ומי בכלל יישאר לידך. כל הזמן התחלפו האנשים מסביבי. בכלל, פתאום צריך להתרגל לזמנים. אחר כך בטירונות בשבטה הבנתי שזה לא משנה באיזה חיל אתה - העובדה שאתה חייל קרבי גורמת לך להתמודד עם תנאים קשים".
איזה אירוע ברמה הארצית התרחש בזמן השירות הצבאי שלך?
"קצת לפני השחרור הייתי בבקו"ם בגלל צ'ופר שקיבלתי, ועשיתי שם קורס הכנה לאזרחות. הייתי בחדר אוכל לבד בלי חבר'ה מהיחידה שלי, ופתאום הגיעה השמועה על אסון התאומים. ראיתי אנשים רצים בבסיס ונצמדים אל מקלטי הטלוויזיה".
באילו פעילויות השתתפת? "בסדיר הייתי בעיקר בשטחים – עזה, רמאללה. במילואים הייתי בלבנון".
"התברברתי ברחובות אחרי שירדתי צוק שלם"
נשפטת בצבא? "הייתי מ"כ לחיילים טירונים ומאוד אהבתי אותם, והיה לנו סוג של הווי בתיזוזים. באחד הלילות אחרי שתיזזתי אותם קצת ביקשתי מהם לשיר את שיר ה-מ"מ (שיר עמוס נאצות כנגד מפקד המחלקה ואחותו). לא שמתי לב שקצת קודם לכן הגיע מישהו בדרגת אל"מ כדי להסתכל על הקאדר (תיזוז) שלי, והוא לא אהב את מילות השיר וזימן אותי למשפט. לא קיבלתי במשפט עונש, זה היה בעיקר למען יראו וייראו".
אירוע מפחיד במיוחד: "שריקות של טילים שעפו לידנו במלחמת לבנון השנייה. היה גם קטע מלחיץ כשהתאספנו ליד האוטובוס באחד היישובים במלחמה, עמדנו בקבוצה ופתאום אחד החבר'ה עשה קול שריקה כמו של טיל שמתקרב – אנשים שם קפצו בטירוף".
רגע שפל: "מסעות הניווטים. במסעות האלה סוחבים את כל הציוד על הגב והולכים קילומטרים. באחת הפעמים היה לנו ניווט לילה בפיסטינים של יערות הכרמל, ובדרך לנקודת הסיום התברברתי ברחובות אחרי שירדתי צוק שלם. איחרתי בגלל זה לאוטובוס המאסף וחטפתי שבת. בניווט אחר, שנמשך שלושה ימים, ניווטנו בזוגות והשותף שלי היה הנווט הכי טוב ביחידה, שפץ שמעולם לא התברבר – הפעם היחידה שהוא החליט להתברבר הייתה כשהוא היה איתי".
משך הזמן הארוך ביותר בו סגרת בלי לצאת הביתה: "חוץ משלושים הימים במלחמת לבנון, היו כמה פעמים שסגרתי 28 יום בבסיס".
רכיב אהוב במנת הקרב: "לא נוגע בלוף, אוהב את הטונה, מאוד אוהב את הזיתים, הלחם זוועתי אבל אין ברירה".
מאכל שנוא במטבח הצבאי: "הצבא זה מקום נוראי במה שקשור לאוכל – הפסטות נוראיות, הבשר פלסטיקי. עכשיו חזרתי ממילואים, הייתי שבוע במצפה רמון, וזה פשוט לא יאומן ששום דבר לא השתנה בצבא. הכל נוראי, גם הבשר. את הנקניקיות הדוחות והקציצות אתה תמיד תאכל בלית ברירה, והתוספות שאתה אמור לחיות עליהן עוד יותר דוחות. יש לי תמונה של פסטה ברוטב מהמילואים, זה נראה פשוט נוראי. אני מרכז פרוייקט לאומי בנושא סוכרת, וכשהגעתי למילואים אמרתי לעצמי שכנראה האוכל בצה"ל אף פעם לא יהפוך להיות בריא וטעים".
