האיטלקים ידועים בעולם בזכות הפסטה המעולה שלהם, השוויצרים בזכות האיכות הגבוהה של כל דבר שהם מייצרים, והגרמנים בזכות היעילות חסרת-הפשרות שלהם. הישראלים, לעומת זאת, מוכרים ברחבי הגלובוס בזכות המוחות המבריקים ושלל כלי הנשק הפיתוחים כחול-לבן שמגיעים מארץ הקודש – וכאשר מוחות חריפים ובעיות ביטחוניות נפגשים, מתקבלות יכולות טכנולוגיות מדהימות, שמעניינות מדינות בכל רחבי תבל.

רואה יורה (צילום: באדיבות גרעיני החיילים)
מערכת ה"רואה-יורה". פיתוח כחול-לבן | צילום: באדיבות גרעיני החיילים

על פיתוחים ישראליים כמו העוזי, החץ ומערכת כיפת ברזל מעטים האנשים שעוד לא שמעו, אבל מסתבר שהחידושים המפורסמים הם רק קצה-הקרחון, ובצה"ל קיימים עשרות אמצעים מיוחדים, פרי פיתוח ישראלי, בהם משתמשים חיילינו על מנת לשמור על שלום המדינה. אספנו עבורכם כמה אמצעיים צבאיים ישראליים שכנראה עדיין לא הכרתם, אבל בהחלט עשויים לעניין אתכם.

פאלקון: איסוף מודיעין שמספק עליונות אווירית

פאלקון, או בשמה העברי: "נחשון-עיטם", היא מערכת לגילוי וזיהוי כלי טיס (אויב או ידיד), וכן שליטה, בקרה והתרעה במידת הצורך (בלועזית: AWACS - Airborne early Warning And Control System). ייעודה העיקרי הוא איסוף מודיעין על מנת לספק עליונות אווירית, והיא נחשבת כאחת המערכות המתקדמות ביותר בעולם.

אין תמונה
הפאלקון. אחת המערכות המתקדמות ביותר בעולם

אחד הרכיבים המרכזיים במערכת הוא מכ"ם מתקדם, המאפשר לכוון את אלומת המכ"ם תוך כדי פעולה, ובכך להתמקד באובייקט ספציפי, במקום להמשיך ולסרוק 360 מעלות באופן קבוע. בנוסף למכ"ם, המערכת כוללת גם רכיבי מודיעין אלקטרוני ורכיבי מודיעין תקשורת, ויכולת גילוי וזיהוי "עמית-טורף". המערכת מסוגלת לחבר את כל המידע המתקבל מהגלאים והרכיבים השונים בזמן-אמת, על מנת לתת חיווי מדויק יותר, ולשפר את יכולת זיהוי המטרות.

את המערכת ניתן להתקין על מספר סוגים של כלי טיס, כאשר על כל אחד היא מותקנת באופן שונה. על מנת לתפעל את הפאלקון, מורכבות בנוסף על הכלי הנושא עד 11 עמדות מפעיל. את הפאלקון מייצרת חברת אלתא, והיא נמצאת כיום בשימוש בצבאות של שתי מדינות נוספות מלבד ישראל – הודו וצ'ילה – ומדינה שלישית, סינגפור, כבר הזמינה לעצמה מערכת כזו גם היא.

פאלקון (צילום: מייקל סנדר, ויקיפדיה)
מטוס חיל האוויר ההודי עם מערכת פאלקון. בקרוב גם בסינגפור | צילום: מייקל סנדר, ויקיפדיה

גארדיום: מספק הגנה בשטחים עוינים

גארדיום, או בשמו העברי "שותף-נאמן", הוא כלי רכב בלתי מאויש שמטרתו לסייר בשטחים עוינים, שבהם נשקפת סכנה ליושבי הרכב. הגארדיום הוא פרי פיתוח של חברת G-Nius, שהוקמה על-ידי התעשייה האווירית ואלביט.

הגארדיום מבוסס על שלדת רכב של טומקאר, ומסוגל לשאת עד 300 קילוגרם, הכוללים מכשור אלקטרוני, מיגון ולעיתים גם נשק. מעבר לכך, לרכב יש גם מערכת המאפשרת לו לפעול באופן אוטומטי וללא התערבות אדם במסלולים שנקבעו מראש.

גארדיום (צילום: MathKnight, ויקיפדיה)
הגארדיום. יכול גם לפעול אוטומטית | צילום: MathKnight, ויקיפדיה

כיום נמצא הגארדיום בשימוש בעיקר באזור עוטף עזה, ולפני כשנה החל צה"ל לספק רכבים כאלו גם לפיקוד צפון.

כלנית: מקנה לחיל השריון יכולות מבצעיות חדשות

כלנית, ובשמה המלא "120mm APAM-MP-T, M329 Cartridge", היא פגז טנק המיוצר של ידי תע"ש, אשר נכנסה לשימוש בצה"ל בשנת 2010.

כלנית (צילום: תע"ש)
הכלנית. רב תכליתית | צילום: תע"ש

הכלנית, הנמצאת בשימוש בטנקים בעלי תותח בקוטר 120 מ"מ, היא פגז רב תכליתי המיועד לתת מענה למספר מצבים. לפגז ארבעה מצבי ירי שונים, אשר מיודעים לפגיעה בכלי רכב (ג'יפים, נגמ"שים וכו'), בכוח רגלי, במסוקים ובמטרות בתוך מבנה.

מפתחי הכלנית זכו ב"פרס ביטחון ישראל" לשנת 2011, ונאמר כי המערכת מקנה לחיל השריון יכולות מבצעיות חדשות.

לכלנית קיימת גרסה נוספת, ישנה יותר, הנקראת "רקפת", ומתאימה לתותחים בעלי קוטר 105 מ"מ. הרקפת נכנסה לשימוש מבצעי במלחמת לבנון השנייה, על ידי טנקים מחטיבה 7.

נגב: כמעט לא הגיע לצה"ל

אין חי"רניק שלא נתקל בנשק הזה לפחות פעם אחת, ואלו שקיבלו אותו כפק"ל לא ישכחו אותו כל חייהם – אבל רבים לא יודעים שהנגב הוא למעשה פיתוח ישראלי.

מסתבר שהנגב, שמשמש היום בתור המקלע הסטנדרטי של צה"ל, כמעט וסיים כנשק לייצוא בלבד. תע"ש, שהחלה לפתח אותו בשנות ה-90, אמנם פיתחה אותו לפי מפרט של צה"ל, אך מאחר והצבא החל ברכישה מסיבית של מקלעי "מינימי" מבלגיה, לא היה לו צורך בהם. למרות זאת, החליטו לובשי המדים להשהות את הייבוא, על מנת לראות האם ניתן יהיה להשתמש בנגב במקום.

נגב (צילום: דובר צה"ל)
לוחם גדוד הסיור המדברי יורה במקלע נגב. כמעט סיים כנשק לייצוא בלבד | צילום: דובר צה"ל

הפיתוח התעכב והשתבש – ב-1993 כבר קבע מבקר המדינה שהעיכוב פוגע בצה"ל, שהיה יכול להצטייד במקלעים אחרים. רק שנתיים לאחר מכן הסתיים התכנון, וב-97 נכנס הנגב לשורות צה"ל. השאר כבר היסטוריה.

כיום, מלבד בישראל, ניתן למצוא את הנגב גם באסטוניה, בגיאורגיה, בהודו, בקולומביה ובתאילנד.

רואה-יורה: תצפית וטיווח מגדר המערכת

מערכת ה"רואה-יורה" היא אמנם שם מוכר לכל אלה ששירתו באזור רצועת עזה, אך אלו שלא הוצבו שם כנראה מעולם לא שמעו את השם.

ובכן, "רואה-יורה" כשמה כן היא – זוהי מערכת המשלבת אמצעי תצפית ומקלע, המכוונים לאותה נקודה. המערכת מוצבת כיום על מגדלים סביב גדר המערכת ברצועת עזה, ומופעלת על ידי תצפיתניות היושבות בחמ"ל. עם זיהוי אויב, ואישור של קצין מוסמך, ניתן לפתוח באש אל עבר המטרה.

המערכת פותחה על ידי רפאל, ונכנסה לשימוש מבצעי בשנת 2008.

הילה: כדור פורח שרואה הכל מלמעלה

עוד מערכת טכנולוגית בייצור מקומי שנמצאת בשימוש באזור רצועת עזה היא "הילה". מדובר במערכת תצפית אווירית, המופעלת על ידי כוחות מחיל האיסוף הקרבי. עיקר המערכת הוא כדור-פורח עליו מותקנת מצלמה מיוחדת המסוגלת לצלם גם ביום וגם בלילה, ומכ"ם, המאפשר למערכת להתמקד באזורים מסוימים ולהבחין בתנועות חשודות.

למערכת יש כיום שני ייעודים מבצעיים מרכזיים – הראשון, איתור חוליות משגרי קסאמים ופצמ"רים ברצועה, והעברת מידע על מיקומם. השימוש השני הוא הפקת מודיעין על שטחי הרצועה, וכן תצפית על צירים ונקודות אסטרטגיות.

הילה (צילום: דובר צה"ל, מערכת את"צ)
בלון התצפית הילה. יתרון משמעותי | צילום: דובר צה"ל, מערכת את"צ

אחד היתרונות הבולטים של המערכת הוא הגובה הרב בו נמצא הבלון (כקילומטר מעל הקרקע), דבר המאפשר למערכת לפעול גם במזג אוויר סוער.

>> לוחמי ההייטק: החידושים הביטחוניים הכי חמים