רוב החיילים מסיימים את הרומן שלהם עם צה"ל לאחר שנתיים או שלוש. הם ממלאים תפקיד מסוים שנקבע בהתאם ליכולותיהם, לצורכי הצבא ולפעמים גם באופן אקראי. יש שמסכמים את תקופת השירות בחיוך וממשיכים בחייהם, ויש שמנגבים דמעה ויוצאים לאזרחות. אבל אצל חלק מהמשוחררים הטריים, התפקיד הצבאי שעשו כחיילים עומד לשנות את מסלול חייהם. קבלו את סיפוריהם של שישה ישראלים שאת החוגר הם אמנם גזרו, אבל לקחו את המקצוע איתם.
נשאר עם הפוסעים על ארבע
כשסמ"ר (במיל') טל ינקו (39) השתחרר מצה"ל, הוא ארז תרמיל גדול, קנה כרטיס לכיוון אחד ועלה על מטוס למזרח. כמו משוחררים רבים, גם הוא נסע לראות נופים רחוקים ולהתנער מהאווירה הצבאית שהייתה סביבו. הוא ניסה להשאיר בארץ את החוויות הפחות נעימות שצבר במהלך השירות, אולם הזיכרונות והגעגועים התעקשו להישאר גם בצד השני של העולם. "עשיתי טיול של חצי שנה אבל הרגשתי שמשהו חסר לי", הוא אומר. "רק כשחזרתי לארץ הבנתי שמדובר בגעגוע לקשר עמוק עם בעלי חיים, כמו זה שהיה לי כששירתתי ב'עוקץ'". בתחילת שנות ה־90 התגייס ינקו לחטיבת הצנחנים, ואחרי ששמע על יחידת הכלבנים "עוקץ", שהייתה אז עדיין סודית, הוא התעקש לעבור אליה. לאחר מאמצים רבים הוא הצליח להשתלב שם, ומיד התאהב באופי היחידה, ובעיקר בכלב ששירת לצדו. "'עוקץ' הייתה מה שחיפשתי", הוא מסביר. "מאוד נקשרתי לכלבים, היינו ישנים איתם באותה מיטה בחדר. הרבה פעמים הקשר הזה יצר סתירה גדולה מאוד בשדה הקרב". במהלך שירותו, הצוות של ינקו איבד שני כלבים – אחד בחברון ואחד בחאן יונס – חוויות שעד היום קשה ללוחם במילואים להתמודד איתן. "אני זה שמביא את הכלב שאני אוהב לשדה הקרב, למרות שיש סיכוי טוב מאוד שהוא לא יחזור. הוא לא מודע לזה ולא מבין את הסכנה, באיזשהו מקום זו בגידה באמון. לי אישית, היה קשה מאוד לשלוח אותם לתופת. היום אני מבין שהגעתי להיות מאלף באזרחות גם בשביל לעבור חוויה מתקנת של מה שעברתי בצבא". העיסוק הצבאי בבעלי חיים עיצב את חייו של ינקו, וכיום הוא מאלף כלבים באופן פרטי במשרה מלאה. כשחזר לארץ הוא החל לעבוד בתחום, אבל המטרות שלו הפעם היו אחרות. "אילוף לתקיפה, כמו שלמדתי בצבא, הוא יותר פשוט כי אתה פועל אל מול היצרים הטבעיים והפראיים של הכלב", הוא מסביר. "אילוף למשמעת, לעומת זאת, הוא הרבה יותר קשה, אבל התוצאה שומרת על הכלב ולא מסכנת אותו". ינקו צבר כבר 18 שנות ניסיון של אילוף באזרחות, דרך חיים שכנראה לא היה בוחר אילולא שירותו הצבאי. "אני בספק אם הייתי בוחר במקצוע הזה אם לא הייתי לוחם ב'עוקץ'", הוא אומר. "לקחתי משם המון. אף מאלף בעולם לא עובר התמחות דומה לזו שעוברים חיילים ביחידה. לא הרבה אנשים מתנסים בעבודה עם כלב כשחמישה מחבלים מנסים להרוג אותם", הוא פוסק. "אחרי השירות שעברתי, כל אירוע קיצוני באזרחות נראה לי קל".
והרי התחזית
"העובדה שנדלקתי על המקצוע בצבא, בשילוב זה שבדיוק פתחו פינת חיזוי בטלוויזיה, הובילו אותי למה שאני עושה היום", אומר סמ"ר (במיל') דני רופ (47), בוגר היחידה למטאורולוגיה של חיל אוויר, וכיום מגיש את התחזית בערוץ 10. "את האמת, אם זה לא היה השירות הצבאי שלי, אני לא יודע איפה הייתי היום", הוא מודה.
לפני שהתגייס לצה"ל, רופ רצה להיות לוחם, אבל סעיף בריאותי שהוריד את הפרופיל שלו שינה את התוכניות. כשהבין שלא ישובץ במסלול קרבי הוא ביקש להיות פקח טיסה, אולם גם החלום הזה לא צלח. על יחידת המטאורולוגיה הוא שמע במקרה והחליט לנסות את מזלו. "בהתחלה לא הבנתי לאן נכנסתי, מה לי ולמזג אוויר? זה בכלל לא עניין אותי לפני", הוא מספר. את שירותו התחיל כצופה מטאורולוגי, תפקיד במסגרתו מבצעים תצפיות ומעבירים את הנתונים למרכז החיזוי. אף על פי שהופתע לגלות שעולם מזג האוויר מעורר בו עניין, רופ לא חשב שימשיך לעסוק בכך גם לאחר השירות. כשהציעו לו לצאת לקצונה ולהיות חזאי – הוא סירב והעדיף שלא לדחות את יום השחרור, אבל בזכות למידה עצמית אינטנסיבית הוא קיבל תקן של חזאי בלי לחתום קבע. "ככל שהזמן עבר, התחלתי להתעניין יותר", הוא מספר. "המפקד שלי, רס"ן ברוך זיו, שהיה הממונה על המטאורולוגיה בבסיס פלמחים, הפך להיות מורה דרך עבורי. הוא האמין בי והפך אותי להיות חזאי, וככה צברתי את הניסיון שלי בתחום. כשהשתחררתי זה נשאר בגדר תחביב בלבד. למדתי מנהל עסקים במלונאות והייתי מדריך טניס", מתאר רופ. "עד שב־1989 החליטו בערוץ 1 לעשות פינת חיזוי בטלוויזיה וקראו לחזאים ששירתו בחיל האוויר. אחרי חצי שנה מצאתי את עצמי חוזר למה שעשיתי בצבא ומגיש את התחזית, במקום להיות מנהל מלון כמו שתכננתי".
גם היום, רוב החזאים שחותמים את מהדורות החדשות הם יוצאי היחידה למטאורולוגיה של חיל האוויר או של חיל הים. "הצבא הוא בית־הספר הכי טוב בעולם ללימוד המקצוע הזה", מציין רופ. "הדיוק שנדרש לפני מבצע מחייב מקצועיות גבוהה מאוד, ויש לחזאי אחריות גדולה. אין שום פעילות של צה"ל שחזאים לא שותפים בה. לקורסים בצבא ולניסיון שאתה צובר בזמן השירות אין תחליף". רופ נמצא בעולם המטאורולוגי מזה שני עשורים, אולם הוא עדיין מרותק ומתעניין בתחום הזה כמו בימיו כחפ"ש צעיר. "אף יום לא דומה לאחר וזה מה שמושך אותי בחיזוי", מגלה רופ. "זה מדע לא מדויק, צריך לעקוב אחרי כוחות טבע הרבה יותר גדולים ממך, ולהצליח להבין מה הולך להיות מחר לפני כל אדם אחר. ובסוף אתה גם עושה מזה מופע".
זה ציפור? זה מטוס?
חיל האוויר שימש צינור לאזרחות גם עבור סמל (מיל') קרן בתר- בנקר (36), שהתגייסה בשנת 1995 לקורס צפרות. חברה של קרובת משפחה סיפרה לה על מדור הצפרות, וכמלש"בית חובבת טבע חשבה שהתפקיד יתאים לה. אולם כשבתר- בנקר סימנה את הקורס הייחודי כעדיפות ראשונה טרם הגיוס, לא היה לה מושג שאותה בחירה תשפיע על חייה עד היום. "בעקבות התפקיד נחשפתי לעולם של בעלי חיים והתאהבתי", היא אומרת, 20 שנה אחרי שהשתחררה. "מהר מאוד הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". לאורך השנים היא הספיקה לנדוד לארצות רחוקות עם מגדיר ציפורים ומשקפת, ועל הדרך למצוא את בחיר לבה. היא גם מצאה את הקן הפרטי שלה: היחידה למניעת מטרדי חיות בר לתעופה בשדה התעופה בן־גוריון, שם היא עובדת כיום. "החיבור הזה בין העולם האוורי ציפורים ריתק אותי", היא מספרת. "ישר אחרי שהשתחררתי קיבלתי משרה כאן. היה לי את הרקע מהצבא בתחום ולכן סמכו עליי". כצפרית על מדים בתר- בנקר הייתה אחראית להבריח את הציפורים ממסלולי הטיסה, לתדרך את הטייסים על עונות הנדידה ולהפיק לקחים ממקרים של התנגשות בין מטוס לציפור. מדובר באירוע שבדרך כלל גוזל את חיי הציפור, אך לעתים רחוקות עלול לגרום להתרסקות כלי הטיס. "באזרחות אני עובדת במה שעשיתי בצבא רק באופן יותר מעמיק ורחב, ועוסקת בעיקר בתחום המחקר". מאז שהתגייסה ועד היום, בתר- בנקר נושאת איתה את מגדיר הציפורים שלה לכל מקום. "הג'וק הזה קיים לא רק בעבודה, אלא גם בשעות הפנאי", היא חושפת. "גם כשיש לי חופש אני יוצאת לטבע לצפות בציפורים. יצא שהשירות הצבאי שלי עיצב והשפיע לי על המשך החיים ואני מאושרת מהמקום אליו הגעתי בזכותו". בתר- בנקר לא מתכוונת רק לחייה המקצועיים, אלא גם לתא המשפחתי. "בעלי גם צפר. נפגשנו בכנס של אנשי מקצוע בתחום לפני המון שנים, הכרנו דרך הציפורים. בשבתות וחגים היינו יוצאים יחד לטבע, עד לפני שנה, כשנולדה לנו בת", היא מחייכת. "כולם ציפו לשם של בעל כנף אבל החלטנו לקרוא לה איילה. בחרנו בשם של יונק שהוא קל מצד אחד וחזק מצד שני", היא מסבירה. "הצפרות עיצבה לי את החיים גם מהבחינה האישית. היא חיברה אותי עם בן זוגי והביאה לי את ילדתי".
בין שמים לארץ
לפני 14 שנים, רס"ל (מיל') נועם (32) התגייס ליחידה 669 ומאז לא עזב את החבלים לרגע. עם פז"ם של שלוש שנים וחצי בצה"ל ורקורד של עשרות חילוצים, נועם השתחרר מהצבא ויצא לחיי האזרחות, אך הוא החליט להישאר תלוי בין השמים לארץ ולהמשיך לעסוק במקצוע שהוא אוהב. יחד עם חברים מהצוות הוא נרשם לקורס הסמכה לגלישה ממצוקים. בזכות היותם בוגרי יחידת החילוץ וההצלה בהיטס, הם עברו מתכונת מקוצרת בת ארבעה ימים. "אני מאמין שאם לא השירות ב־669 לא הייתי מה שאני היום", אומר נועם. "בתיכון קיבלתי זימון לגיבוש, עשיתי אותו והצבא החליט שאני אלך לשם. חשבתי אז שאני מבין לאן אני הולך אבל לא ידעתי כלום. היום אני פשוט שמח שהצבא החליט עבורי. הפעילות של היחידה מאוד דיברה אליי".
נועם עבד בחברה שמבצעת בנייה מגובה רב, אך בחמש השנים האחרונות הוא החליט לחזור למקורות ולעסוק שוב בחילוץ. כיום הוא עובד בחברת "rescue one", המתמחה בחילוץ והצלה באזרחות ומפעילה גם בית־ספר לחילוץ עבור גופים שונים, ביניהם מכבי האש ושירות בתי־הסוהר. היום נועם הוא רכז הדרכה האחראי על כל ההכשרות שעושים בארץ וגם חבר פעיל בצוות חילוץ. "כל התחום של חילוץ ורפואה בהיטס מעניין אותי מאוד וקשה לוותר על זה". גם הניסיון שצבר ב־669, כך הוא מעיד, ממשיך לשרת אותו נאמנה. "הטקטיקות שלמדתי שם משמשות אותי גם היום, בין אם מדובר בהתמודדות מול הפצועים והמראות ועד להיכרות עם הריחות והצעקות שכבר לא משפיעים על ההתנהלות המקצועית", הוא מתאר. "הניסיון שצברתי בטיפול בפצועים החל בצבא ולמדתי מה המשמעות של עבודה בחירום. הבנתי איך להגיב בצורה שקולה, למרות כל הלחץ והבלגן מסביב. חשוב להבין איך לשמור על עצמך ולא לעשות טעויות כי זה עניין של חיים ומוות. באזרחות קשה מאוד ולפעמים גם בלתי אפשרי להתנסות בכל מה שעשיתי בצבא. אם לא הייתי מתקבל ליחידה אני מניח שהיה לי מאוד קשה להגיע למקצוע הזה", הוא מבהיר. "חצי מהאנשים שעובדים בחברה שאני עובד בה הם בוגרי 669".
במקביל לעבודת החילוץ והכשרת צוותים מסוג זה בה נועם עוסק, הוא ממשיך לצאת מפעם לפעם לפעילות מבצעית במסגרת שירות המילואים, שמזכיר לו את הימים הטובים. "לחלץ בלי הפחד שיירו בך ובלי הפן של הלחימה הופך את האירועים האזרחיים ליותר פשוטים", הוא פוסק. "אין ספק שברגע שאתה עוסק במשהו שקשור להצלת חיים זה נותן ערך מוסף לעשייה שלך. המחשבה על כך שחיי אדם תלויים במה שאתה עושה מגבירה את הרצון להמשיך בתפקיד הזה. המחשבה פה היא הרבה מעבר למשכורת החודשית".
מורת דרך
לפני למעלה מעשור, סמל (מיל') מיכל שאלתיאל (32), אז חיילת צעירה, שובצה באוגדה הצפונית בעזה כמש"קית חינוך. "באיזשהו שלב המשרד שלי הפך לרכבת כניסה ויציאה של חיילים", היא נזכרת בתחילת שירותה. כבר אז הבינה שאלתיאל שהתפקיד הזה ילווה אותה גם אחרי שתפשוט את המדים. "הרגשתי משמעותית, זה היה הרבה מעבר לתפקיד שמסתכם בהכנת שלטים עם תאריכי ציון שאפשר לתלות בשירותים. החיילים עברו חוויות לא פשוטות בגזרה הזו והם באו אליי בשביל לפרוק ולשתף, הייתי מקום של נחמה עבורם".
שאלתיאל החלה לצבור את הניסיון שלה כמחנכת ומדריכה בשנת השירות שעשתה לפני גיוסה בקריית מלאכי. במשך שנה היא עסקה בפעילות קהילתית עם ילדים ונוער דרך תנועת הצופים, ועדיין לא ידעה מה היא מעוניינת לעשות בשירותה הצבאי. בסופו של דבר, היא העדיפה את המקום בו חשבה שתוכל לתת מעצמה הכי הרבה, ובחרה לענוד את השרוך האפור. כשהשתחררה, החליטה להמשיך במסלול וללמוד חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. היום היא מנהלת בית נוער באור יהודה, אליו מגיעים מדי יום כשמונים חניכים, רובם ילדי עולים בכיתות יסודי ועל תיכון משכונות פריפריה. שם הם מקבלים עזרה בשיעורי בית, פעילות ערכית, ארוחות חמות ויחס אישי. בית הנוער שמנהלת שאלתיאל שייך לעמותת "קדימה", ארגון ללא מטרות רווח הפועל לקידום ותמיכה בילדים ונוער שפועל בכל הארץ. "כשנכנסים למקום הזה הלב פשוט מתרחב, אין דרך אחרת להסביר את זה. לראות את השמחה של הילדים ואת ההתקדמות שלהם זה דבר שמחמם את הלב ויש לו חשיבות ענקית", היא מספרת על עבודתה בגאווה. "החינוך עובר כחוט השני בחיים שלי. צברתי בשירות הצבאי הרבה מהניסיון שיש לי היום. אם זה סדר וארגון של עבודה וראייה לטווח ארוך, למדתי על יחסי אנוש ובכלל על עבודה עם אוכלוסיות שלא הכרתי. אלה דברים שנחשפתי אליהם בצבא ובשנת השירות. החוויה שהייתה לי כמש"קית חינוך בהחלט חיזקה אצלי את ההחלטה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. עברתי התנסות חיובית שהגדילה מאוד את הביטחון שלי. חינוך זה התחום שלי, הנישה שלי".
מהיר ועצבני
בניגוד לאנשים שגילו את המקצוע שלהם בצבא, סמ"ר (מיל') דודו אהרון (25) ידע מאז ומתמיד מה הכיוון שלו בחיים. הוא נולד לתוך השמן והגריז, גדל במוסך של אביו ועזר בתיקון הרכבים. בשנת 2007, כשהגיע הזמן להתגייס, הוא לא הפתיע אף אחד והצטרף לקורס קדם־צבאי למכונאי רכב של חיל החימוש. הוא שירת במשך שלוש שנים כמדריך במגמת רכב בצריפין, בבית־הספר המקצועי של רשת "אורט". "הייתי גם מכונאי וגם הדרכתי", מתאר אהרון. "קיבלנו שרוך של מפקדים והעברנו שיעורים על הרכבים הצה"ליים. נתנו למלש"בים שלמדו אצלנו את כרטיס הכניסה לחיל החימוש". אף על פי שאהרון תמיד ידע לאן הוא רוצה להגיע, הצבא בהחלט נתן לו כלים להגשים את חלומו. "צברתי בשירות הרבה ניסיון מעשי בשטח", הוא מעיד. "למדתי גם המון חומר עיוני בכל מה שקשור למכניקה של הרכב, דברים שמשמשים אותי עד היום". לאחר שהשתחרר מצה"ל, הלך ללמוד במכללת "עתיד", מכללה למדעים וטכנולוגיה, שם רכש את הדיפלומה שלו בהנדסת מכונות. במהלך תקופת הלימודים עבד במוסך של אביו בראשון לציון, וכיום הוא מועסק שם במשרה מלאה, וממשיך לקחת קורסים עיוניים בתחום הרכב. "בצבא הבנתי שבמכונאות צריך כל הזמן לצבור ידע", הוא מסביר. "הצבא גם הוסיף לי ניסיון, דבר שאין לו תחליף. לעסוק שלוש שנים בתחום מכין אותך מעולה לאזרחות, וזה גם נראה טוב בקורות החיים".