"אם ילדתי בלי אפידורל – אשרוד גם ספינינג"
"בעודי מזיעה למוות בשיעור ספנינג, שמחתי לראות שהדקיקה בת ה- 16 שישבה לפניי, פרשה תוך רבע שעה". ללילי שרצקי נפל האסימון: היא בת 34, בהריון שלישי עם בטן של חודש שישי והכל פשוט קטן עליה. וזה לא רק היא, השנים עושות לכולנו רק טוב. מה, לא?
מערכת מאקו הורים
פורסם:
ואז היא מתחילה לפמפם את המוזיקה, ומכניסה אותנו לשיעור RPM ספינינג עצבני, כמו שרק בלונדיניות מתולתלות וחטובות יודעות לעשות. 15 דקות לתוך השיעור, שני הבחורים הצעירים מתייאשים. חברה שלהם דווקא נשארת אבל רק לעוד כמה קטנות, ובסוף נוטשת גם היא את הזירה.
הייתי צריכה לעבור שני הריונות ו-34 שנים כדי לעשות את זה
אני ממשיכה להסתכל במה שקורה סביבי ורואה חדר כמעט עמוס בכל המדוושים הקבועים: אנשים בוגרים, רובם חצו את ה-40, חלקם נושקים אותו. כולם קורעים את התחת, מזיעים למוות, מרימים עומס, מגבירים מהירות ונשארים עד שארית המתיחה האחרונה. ואני? באופן הכי תמוה שיש - אני איתם. בחודש שישי, עושה את הכול (רק עם דופק קצת יותר איטי, אין צורך להזעיק את משרד הבריאות!).
אבל שיהיה ברור, זה לא שאני איזו נמרה עם מוטיבציה בשמיים. למעשה, גם אני הייתי צריכה לעבור שני הריונות ו-34 ימי הולדת כדי לשרוד שיעור ספינינג. השיעור הזה על האופניים, פעמיים בשבוע, מבחינתי הוא סוג של שיעור לחיים. פתאום, היום, כשאני נושקת לגיל 35, בהריון שלישי, אני מגלה כמה ניסיון חיים על כל רבדיו (לימודים, נישואים, זוגיות, לידות, דיאטות, עבודה, אתגרים, מערכות יחסים) הופך אותנו לאנשים חזקים, מודעים, נבונים. ויסלחו לי הגברים, אבל אישה שעברה את כל אלה גם אוכלת את כולם בלי מלח.
זה נכון, את לא צריכה לחוות לידה, כדי לצלוח שיעור ספינינג. ואת ממש לא צריכה להעביר תשעה חודשים של נפיחות יתר כדי להיות חכמה יותר - אבל ברוב המקרים, זה ללא ספק נשק שמשחק לטובתך. כך למשל, מדי פעם, כשקשה לי במעקף בספינינג, עולה בי המחשבה שאם שרדתי לידה בלי אפידורל - מה זה כבר עוד 10 שניות של מאמץ? ואם הצלחתי להביא את הילדים היום בזמן לגן - אין סיכוי שאני מוותרת לעצמי דקות לפני סוף השיעור.
אנחנו הרבה יותר חזקות, חכמות ושוות
פרסומת
אולי אנחנו כבר לא חופשיות כמו פעם לעשות כל מה שאנחנו רוצות, תכלס, לצאת כל ערב נהיה קצת סיפור, ללבוש מידה 0 מעולם לא היה פשוט, לאכול כמו בת 15 ולא להשמין - זה כבר לא יקרה, להתנשק עם מי שרק בא לנו - די בלתי אפשרי ולחשוב רק על עצמנו כמו בת 20 חסרת גבולות - בין דר, דאן דאת'.
וזה לא רק החוסן הנפשי שמתחזק ככל שהגיל חולף. אנחנו הרבה יותר דואגות לעצמנו ככל שהשנים חולפות. יצא לי להכיר הרבה מאוד נשים שבהריון הראשון - אכלו בשביל שמונה. הן כל כך התרגשו מהחוויה, הכילו את ההיריון עד תום וכך הוא גם נראה. אלה עלו בקלות 30 קילו, כי שום דבר לא באמת עניין אותן, מלבד לחבוק את החוויה. בהריון השני, הן הצטמצמו לכדי 20 קילו. אבל ראו זה פלא, בהריון שלישי - זה שבו הן יכלו לשחרר בפעם האחרונה אולי את השליטה באוכל ולהתפנק, ככה, לפינאלה - הן נראו הכי טוב שהן יכולות. ואני מודה שגם אני נכנסת למשוואה הזאת. בהריון השלישי אני מוצאת את עצמי פחות משחררת בפינוקי שוקולד כל שעה, פחות נתמכת בפחמימות ואני אפילו עושה ספינינג - השם ישמור. אני, שכל חיי מימנתי מכוני כושר על אוויר.
קמטים? קטן עליי
פייר, נחמד להגיע לתובנה כזאת כשמשהו זז לך בדיוק בבטן. משהו שאוכל תמיד להעביר הלאה, להרגיע ברגעים הקשים של גיל ההתבגרות, ללמד את ילדיי שהשנים עושות לנו רק טוב. למרות שנבהלתי כמו מטורפת והדחקתי השנה את המציאות שקוראים לה - גיל 34, אני פתאום מבינה כמה יופי הוא מביא איתו, כמה כוח וכמה עוצמה. למי אכפת שהוא מגיע עם אי אלו קמטוטים ואיזו שערה לבנה (או 30). שטויות, בשביל זה יש קרמים וצבע לשיער. קטן עליי.
פרסומת
מצאתם טעות לשון?