איזה רגע אינטימי. פרטי. מקודש. רק את, הוא, המיילדת. אה, ומיליוני הצופים ביו-טיוב, שהגיעו לסרטון הלידה שהעלית, בין צפייה בחתול על אופניים לקליפ החדש של ביונסה.
חלק מהסרטונים מצולמים כמו סרט אירופי מעודן, מרומזים, בצבעים כהים עם משחקי אור וצל רבי משמעות. אחרים נראים כמו השתלמות באנטומיה לגינקולוגים, עם צילומי תקריב על אזורים מוצנעים. איך שלא מסתכלים על זה, יותר ויותר לידות מגיעות לרשת – והתופעה רק הולכת ומתרחבת.
"השיתוף הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים"
בישראל, ככל הנראה בגלל אווירת ה"כולם מכירים את כולם" הידועה, התופעה פחות נפוצה. בעוד שצילומי סטילס מהלידה הם עניין מקובל, סרטונים – שמטבע הדברים נוטים להיות גרפיים יותר ולהעביר את התחושה הבסיסית והחייתית יותר – עדיין לא הופכים לנחלת הכלל, לפחות בינתיים. בארה"ב במדובר בטרנד של ממש, שאף סוקר בהרחבה ב"לוס אנג'לס טיימס" השבוע.
בדיוק כמו שלא תיכנסו למקום בילוי בלי לעשות צ'קאין בפייסבוק, או לא תתחילו לאכול את הסטייק שהזמנתם לפני שתצלמו אותו בפילטר מחמיא ותעלו דרך האינסטגרם לפייסבוק ולטוויטר, הנשים שחולקות עם העולם את לידותיהן המוסרטות לא מרגישות שחוויית הלידה שלהן הושלמה במלואה אם לא יהיה לה קיום גם ברשת.
טיעונים נוספים הם רצון לקדם דרך לידה מסוימת (למשל, אישה שיולדת לידת מים טבעית בבית, ומעוניינת לחזק נשים אחרות שרוצות ללדת באותו אופן), וכן רצון לתעד ולשמור מזכרת מהרגעים המרגשים של הלידה והבונדינג הראשוני עם התינוק. ומכיוון שבזמן אמת הן עסוקות – מטבע הדברים – בללדת וליצור בונדינג, המתעדות רוצות לראות את הרגעים הללו בפרספקטיבה אחרת, ולהשלים פרטים שהחמיצו.
"אין ספק שיש יותר ויותר לידות ביו-טיוב", אמרה אנדריאה פילארדי, דולה ומדריכת הכנה ללידה מלוס אנג'לס, ל"טיימס". "אנשים רוצים להראות שלידה היא תהליך טבעי, ולחלוק עם החברים שלהם את הרגעים האלה, שפעם היו הרבה יותר סודיים. בנוסף, בגלל החיים המודרניים והעובדה שלפעמים אנחנו רחוקים מאוד ממי שאנחנו רוצים שיהיה בלידה שלנו, אם אנחנו גרים בחו"ל למשל, יוצרים חוויות כמו לידה בשידור חי. אני אישית ליוויתי לידה שבה האמא של היולדת לא יכלה להגיע, בנסיבות מצערות (היא הייתה חולת סרטן), והבת ביקשה מבעלה לצלם את הלידה במצלמת רשת ולשדר לאמא שלה את ההתרחשויות בסקייפ בזמן אמת".
"אפשר לטעון כמובן שהטכנולוגיה אשמה", אומר פרופ' רוברט הרננדז, מומחה לעיתונות רשת באוניברסיטת USC, "אבל הטכנולוגיה לא מכריחה אותנו לצלם שום דבר, ולא מעלה במקומנו את התמונות לרשת – אנחנו רק נעזרים בה כדי לעשות את זה. השיתוף הוא כבר לא 'על החיים', הוא חלק מהחיים. לא משתפים רק דברים טובים, אלא מעלים תמונות שלנו חולים, של האוטו שריסקנו בתאונה. השיתוף הוא חלק ממרקם החיים שלנו, ואך טבעי שגם הלידות, שהן בסה"כ אירוע משמח על פי רוב, יהפכו לנחלת הכלל".
"העריכה מהודקת, הסרטון אומנותי"
וכמו שיש מי שמשקיע שתמונת פרופיל אצל צלם מקצועי, כדי להיראות טבעי ומוקפד בו זמנית, יש מי ששוכר אנשי מקצוע כדי לצלם את סרטון הלידה שלו. "אנשים רוצים את זה. רוצים את התיעוד של הרגעים האלה", אומרת ג'ודי מאיירס, צלמת מקצועית שמסריטה לידות, וידועה ב"סגנונה הקולנועי". "אני מצלמת כך שאנשים יזכרו את היופי וההתרגשות, ולא את הטראומה והכאבים", היא מסבירה. "אני עורכת את הסרט בצורה מהודקת, כך שכמובן לא רואים את השעות שבהן לא קרה כלום, או שעתיים של לחיצות מתישות. בעיניי, סרטוני לידה ביתיים הם קצת משעמממים. אין בהם ערך אמנותי".
אחת מלקוחותיה של מאיירס היא אליס שיפי, שילדה לפני כשנה וחצי את בנה השלישי. "עם כל ילד, מבינים שהזמן טס מהר", היא אומרת. "וכמו שאנחנו מצלמים את כל האירועים הגדולים בחיים: חתונה, טקס סיום בית ספר, הענקת התארים באוניברסיטה – רציתי מזכרת גם מהרגעים האלה". צוות הצילום והחברים שהגיעו ללידה כלל לא פחות מ-20 איש, אבל לדברי אליס, היא לא קיבלה חרדת ביצוע, וילדה בקלות לידה טבעית. "מראש רציתי שזה יהיה אירוע משפחתי, שבטי כמעט. בנקודה מסויימת בלידה את כל כך מרוכזת, שלא היה אכפת לי גם אם שליח פיצה היה נכנס בדיוק עם מגש ביד". מכיוון שאליס מורה, ורבים מתלמידיה חברים שלה בפייסבוק, היא נמנעה מלהעלות את הסרטון לרשת החברתית, אבל שלחה אותו לחברים ובני משפחה בתפוצה רחבה.
ד"ר סוזן מוריסון היא אולי האישה האחרונה שאמורה להסתקרן מלידות. היא רופאת נשים, שמבצעת ניתוחים קיסריים מדי יום. אבל בלידה שלה, שהתבצעה בניתוח קיסרי, היא החליטה לבקש מקולגה לתפוס מצלמה. "בגלל שילדתי בניתוח גם בפעם הראשונה, אני יודעת שמרגישים קצת מנותקים מהתהליך, כי אין לך ממש חלק אקטיבי בו. חשבתי שאם אראה בדיוק מה הלך שם, ארגיש יותר מחוברת לעניין".