אור טרגן התמסר, שני שבח הפתיעה, אניטה גסין מחברת ז'אנרים, נועם פרנק הורסת, חיים בר רוקר, קסניה קורסקוב מגוונת, רימון כרמי מערבלת רגשות, אור בן-ברוך מאהב לטיני ובועז קראוזר נולד בעשור לא נכון
סגירת הנבחרת היתה השנה קשה במיוחד כיוון שכמות הכשרונות גדולה במיוחד והיו הרבה זמרים טובים שהגיעו עד השלב הסופי כמועמדים לגיטימיים. נדמה שיש כאלה שנצטער שלא נכנסו, ויש כאלה שלא בטוח שישרדו זמן רב בפנים, אבל מנגד קיבלנו נבחרת מאוזנת, מוכשרת ומנצחת. שיהיה לכולם בהצלחה.
לאור טרגן יש חיוך מקסים, אבל כשהוא ניגש לביצוע של השיר היפה הזה החיוך נמחק ומגיע שלב הרצינות. טרגן לוקח את סליחה למקום כבד הראש, המצטער, הנוגה, המתמסר לשיר, ללחנו, לרוחו. כל זה בבית הראשון. בהמשך הוא מביא מעצמו ולוקח את השיר למקום של שירת "נשמה" ומוציא מעצמו רגש אמיתי שאפשר להאמין לו. כל זה מגובה בביצוע קולי ראוי. טרגן שר יפה, ולא מצועצע. הוא זוכר להיות מעט צרוד איפה שאפשר ומסלסל יפה, ומדגיש מילים משמעותיות כמו "כאן מוטלים שבריי", ועדיין, לאורך כל השיר, הוא לא שובר את רוח השיר, אלא להפך, מגדיל ומעצים את כוונות היוצרים שלו, אהוד מנור ז"ל ומתי כספי. הביצוע שלו טוב, יפה, ראוי, מלא בהתכוונות טובה ורגשות נכונים. הוא לא עוצר נשימה, אבל הוא מספיק לשלב הזה.
שני שבח הפתיעה בביצוע נקי, יפה, כמעט ללא מעידות. הקול הגבוה והענוג שלה ליטף את המילים בבית הראשון, כמו ברדיו בארבע אחר הצהרים. בפזמון הראשון היא התחילה להגביה עוף ופתחה קצת את הקול. זה היה מקסים. הבית השני היה חביב עוד יותר, עם רגש מדוד, הפזמון השני היה המקום שלה להוכיח את היכולות הגבוהות והיא עשתה את זה בצורה מושלמת עם החזקת מתח נכון ובסוף עליה גבוה למעלה לפתיחה חזקה במילה "אש", בקטע האחרון ("בערה בי אש") היא שמרה על פרופורציות ולא צרחה כמו שהרבה זמרות אחרות היו עושות. בגדול, שני היתה מצוינת, הביצוע שלה היה מהנה מאוד. אני הייתי מעביר אותה לנבחרת, כי בא לי לראות אותה שרה עוד ועוד.
אניטה גסין משתייכת לקבוצה הולכת וגדלה של זמרות ישראליות צעירות שגדלו על המוזיקה, השירה והביצועים של שרית חדד מצד אחד, ואורית שחף מ"היהודים" מצד שני. גם מיי פיינגולד היתה כזאת. הן כמו נוצקו בדמותן ומנסות להמשיך את דרכן. זה אומר סלסול מהתו הראשון, ויברציות במינונים גבוהים, ובהמשך רוקיסטיות מופגנת, והליכה עד הסוף על הטיקט של זמרת ישראלית שיכולה לשיר הכל. הביצוע הזה של גסין מוכיח שוב שיש לה יכולות ווקאליות גבוהות ושהיא יכולה להטמיע בתוך הגרון שלה כמעט כל בלדה. אני יותר מתרגש ממנה דווקא כשהיא פחות מסלסלת ושרה נקי בפזמון "תודה על היופי, תודה על האושר", עם מעט צרידות רוקיסטית בקול. השילוב שהיא מביאה כאן הוא מאוד ישראלי, מעין זמרת "נשמה" מקומית מוכשרת שיודעת ללחוץ בזמן הנכון על המיתר הנכון.
ואם הזכרנו את שרית חדד בהקשר של אניטה גסין, הנה באה נועם פרנק המקסימה ומבצעת שיר שלה. פרנק היא חיבור מופלא בין יופי חיצוני קורע לגרון עמוק שכבר מזמן לא שמעתי כמוהו. יכולת השירה שלה מיוחדת, כשהיא באה עם החצי צרידות שלה ויורדת למטה היא נוגעת לך עמוק בבטן הרכה, ומזיזה לך שם דברים, ואז פתאום פותחת לעולה למעלה. בסוף כשהיא יורדת ללחישה זה בכלל הורס. קשה לי להצביע על משהו אחד שלא אהבתי בביצוע שלה, אני לא חושב שהיא היתה מושלמת, אבל היא עשתה הכל נכון, וכשמוסיפים את השירה העוצמתית התוצאה טובה. הייתי שמח לשמוע אותה בעתיד שרה בקול שלא מתחיל כל כך נמוך, אלא משחררת הרבה קודם ועולה יותר גבוה. טוב, בשביל זה יש נבחרת.
חיים בר הוא זמר רוק נחמד, אבל לא יותר מזה. יש לו קול סביר, והוא לא מזייף, אבל אין בשירה שלו משהו מיוחד. גם הנוכחות הבימתית שלו לא כובשת באופן יוצא דופן. רואים עליו שהוא אוהב מוזיקה ואוהב לשיר והוא גם יודע לעשות את זה ברמה סבירה, אבל כאן זה נגמר. בין היתר כי בר נתקל כאן, כמו שקורה ללא מעט זמרי רוק שבאים לכוכב נולד, בביצוע מצויין של "הבינלאומיות", שאוכלים שירים כמו "אישתאר" עם הסנדביץ' טונה שבהפסקה בין הצילומים. שומעים עליהם שהם נהנים מכל צליל שמנוגן ו"נותנים בראש" כמו שצריך. לכן, כל מי שבא כאן לשיר רוק, צראיך להיות מעולה, כדי לתת קונטרה ווקאלית להרכב שאיתו על הבמה. אני חושב שעצם ההגעה של חיים בר לשלב הזה היא כבר הישג אדיר עבורו.
יש הרבה דרכים לשיר את "מה אומרות עינייך", כי מדובר בסטנדארט ישראלי קלאסי (שמכונה גם "שני אורות בליל" ואפילו "שמש שמש"). קסניה בחרה, וכנראה שלא במודע, לשלב בתוך הביצוע שלה כמה כיוונים, היא החלה אותו כשיר ערש, ואז עברה לביצוע דרמטי מעט מיושן, מאיזורי החווה אלברשטיין, אחר כך המשיכה איתו לכיוון של התייפחות, ואז עברה לביצוע יותר חזק ונואש, של אישה כואבת, וסיימה בתיאטרליות. זה היה יפה, אבל לא יציב, זה התאים לה, היא עשתה מזה בערך שמארינה מקסימיליאן היתה עושה מזה, אבל יש הבדלים גדולים בין שתיהן מבחינת היכולות. בסך הכל אהבתי אותה ואני חושב שהגיע לה עוד צ'אנס.
השיר הזה נכתב על חברות בין גברים, במיוחד עבור הסרט "אחד משלנו", אבל כשרימון כרמי שרה את הפתיחה שלו, וחברה פעמיים על שורת הנושא, לפתע הוא נשמע כמו שיר של אישה לגבר, והרגע הזה לא יסולא בפז. גם כשהיא חזרה על הקטע הזה באמצע השיר שוב דמיינתי אותה שרה לגבר שאיתו היא בסוג של עימות. בשאר השיר, כשהטקסט אכן עוסק ביחסים שבין אדם לחבריו, כרמי הצליחה להביע בקולה את מערבולת הרגשות – הכעס, העלבון, הכאב, הגעגוע, הפחד והכמיהה. כשהיא שרה "מה שועזק, מה שבוכה, מה שכואב, מה יהיה" בא לך באמת לבכות כי השיר עובד ושוב פעם "מה אתה בכלל יודע על אהבה?!" מצמרר שהזכיר לי זמרות גדולות בימים גדולים.
עבור אור בן ברוך עובדת הנוסחה של גבר צעיר וחתיך שנראה קשוח פלוס בחירה בשיר רומנטי, ביצוע רגיש ושירה מלאה בהתכוונות לבבית שווה נאמבר ממיס שאין בחורה שיכולה לעמוד בפניו. עם הגיטרה הספרדית והאקורדיון ברקע, הקצב הלטיני, הגרוב היווני והפסנתר באמצע, ועם המראה של הגבר האיטלקי, בן ברוך הזכיר לי שוברי לבבות מהמודל של דיוויד ברוזה. הוא שלט טוב בשיר, הוא הגיש אותו אחרת מהמקור והכניס בו יותר לחלוחית חיובית ופחות לחלוחית עגמומית, הוא ידע לגעת בנקודות הרגישות ולא התבייש לסלסל לקראת הסוף. בסך הכל אחלה ביצוע שכל זוג שנכנס לחופה היה שמח לקבל. אני חושב שגם בדרך שבה הוא בחר הוא כן הצליח להביע את מה שהשיר אומר.
בועז קראוזר הוא בחור נחמד וזמר סביר, שפשוט נולד בעשור הלא נכון. שנות ה-60' וה-70', עם שלישיית גשר הירקון הלהקות הצבאיות, מתאימים לו הרבה יותר. ב-2012, לעמוד או לשבת ולשיר את הבלדה הרומנטית הזו כמו בול עץ, זה מיושן. יש בזה חן, אבל בשביל חן צריך שהזמר יהיה מעט חינני, ובועז קראוזר, בעל הקול העמוק, האינטליגנציה הווקאלית והיכולת לדייק, הוא המון דברים טובים, אבל הוא לא חינני. אני מבין מה הוא רצה לעשות כאן - להיות מעין שמעון ישראלי חדש, או אריק איינשטיין צעיר, אפילו אלי גורנשטיין הוא סוג של רול-מודל, אבל לצערי הרב, בביצוע הזה, זה לא עבד. רק בסוף, כשהוא קצת יצא מהתבנית, עלה מעט גבוה וקצת שיחק עם הקול, התחלתי להרגיש משהו.
