פול סיימון התפלל לשלום בהופעה ברמת גן

פול סיימון עולה לבמה הגדולה לרוחב איצטדיון רמת גן בשעה 20:52 כש-20 אלף ממעריציו מקבלים אותו בתשואות. לא בטוח שהמופע הזה שלו מתאים לאיצטדיון כל כך גדול. סימון הוא לא פרפורמר שקורע את הבמה ואין כאן תאורה או משחקי פירוטכניקה וזיקוקים. אם ניתן היה לממש את זה מבחינה כלכלית היה הרבה יותר מתאים לראות אותו במקום כמו אמפי קיסריה, אבל זו הטרגדיה של ישראל - בשביל להביא ולממן מופע בכזה סדר גודל מחו"ל אתה צריך לאסוף 20 אלף איש יחד באיצטדיון לערב אחד, ומכאן שמי שיושב רחוק מהבמה מראש מרגיש קצת מנותק.

לצפייה: "The Sound Of Silence", וגם: "The Boxer"

פול סיימון עולה עם 7 נגנים מגוונים, שכמה מהם שולטים בכמה כלי נגינה, פותח את המופע שלו בישראל עם השיר "The Boy In The Bubble". הוא נראה קטן גם על המסכים, אבל המוזיקה שלו גדולה. האנרגיות טובות מיד מהתחלה. אין הרבה ווליום אבל יש קצב וגיטרות.

להצדיע לו על הופעה בת שעתיים בלחות המטורפת הזו

השיר השני "dazzling blue", מתוך האלבום האחרון, כשמתוך עשרת השירים שבו ביצע סימון חמישה לאורך המופע. השיר מתחיל במקצב אפריקאי איטי יחסית. קצת גיטרה חשמלית, קצת גיטרה אקוסטית, הרמוניות קוליות יפות עם הנגנים המלווים וסיימון עצמו שר נהדר. הגרוב איטי וחביב, נעים לשמוע, שואב ממסורת להקות ותיקות כמו "האורגים". שיר שהצליח לייצר אינטימיות באיצטדיון העצום ובישר את משב האויר המעט יותר נעים בלחות המטורפת של הקיץ. וצריך להצדיע לסיימון שעם כל התאורה עליו הצליח לתת הופעה טובה באותה לחות מטורפת.

שיר שלישי: "Fifty ways To Leave Your Lover". יפה ועצוב כאחד. מתחיל עם התופים הכה מוכרים, הרכים, שמרימים את הקהל, ובפזמון נכנס הגרוב הסיימוני האהוב. הקהל הישראלי מתעורר, השפתיים זזות עם הטקסט, סיימון נהנה להגיש וסולו המונד נהנה להנחית. הקלאסיקה זוכה לביצוע ראוי, עם טרומבון מלווה במחיאות כפיים קצובות ובסוף קריאות ותרועות.

שיר רביעי: סיימון פונה לקהל: "שלום חברים שלי. אנחנו שמחים מאוד להיות כאן הערב. השיר הבא נקרא "So Beautiful Or So What". זהו שיר הנושא מאלבומו האחרון של סיימון. הוא מתחיל בקצב דרמטי, רוקיסטי משהו, אחריו מגיע סולו חליל. סיימון מטביע את השירה המצוינת שלו בתוך הרוק הקשוח יחסית אליו מבחינת סגנון. שיר טוב שפותח את התיאבון לבאות.

שיר חמישי: "Mother and Child Reunion", מלהיטי הסולו הראשון של סיימון אחרי הפרידה מגרפונקל - שיר קצר ומאוד יפה, סיימון שר בו נפלא גם בגילו הלא צעיר. מדהים איך הצליח לשמור על הקול שלו כל אותן שנים.

אחריו השיר השישי - "That Was Your Mother" - מהיר, צועני, הבלקני והדי מגניב. כשאומרים שסיימון "המציא" את "מוזיקת העולם", מתכוונים בין היתר גם לשירים מהסוג הזה.

קונצרט מושקע, מופע ארוך, חודר לעומק

שיר שביעי: "Hearts And Bones" מתחיל רגוע. זהו, שוב, אחד השירים הכי יפים שלו. מדהים כמה כאלה יש לו ברפרטואר. מככבים כאן סולו גיטרה אקוסטית ותופים שמעלים את הקצב והקהל נסחף לכפיים.

שיר שמיני: גרסת כיסוי סיימונית טיפוסית ל"Mystery Train" של ג'וניור פארקר וסם פיליפס (מוכר בזכות הגרסה של אלביס פרסלי), אליו הוא מחבר קאבר ל"Wheels" של צ'אט אטקינס. סולו גיטרה חשמלית בסיום עושה כיף. סיימון הולך לנגן קרוב לגיטריסטים. הוא נותן פה קונצרט מושקע, מופע ארוך, חודר לעומק, אוירה של "בואו להקשיב למוזיקה שלי".

שיר תשיעי: "Slip Slidin' Away" - אחד השירים הכי מזוהים עם סיימון בכל הזמנים, והקהל מקבל אותו באהבה. סיימון שר אותו במתכונת הקלאסית, לא משנה אותו הרבה. הביצוע שלו נהדר, פולקי-בלוזי והכי חשוב - Cool.

שיר עשירי: "Rewrite" מהאלבום האחרון - סיימון מפגין יכולת נגינה מיוחדת על הצוואר של הגיטרה האקוסטית. בסיום הקטע הוא מניף אותה לאות כבוד. מסביבו ההרכב מחליף כלי נגינה. כלי הקשה מיוחדים, גיטרות אקוסטיות וחשמליות, כלי נשיפה ופריטה. ממש תזמורת שלמה ב- 8 נגנים בלבד.

שיר 11: "Peace Like Ariver" - עוד אחד מהשירים היפים והרגועים של סיימון, בסיומו הפסנתרן נותן סולו קלאסי.עם הרבה באסים בסיום. הקהל המנומס מוחא כפיים.

טוויסט סוער של כל ההרכב שגומר אותו יחד בשיא

שיר 12: "The Obvious Child". מתחיל במארש תופים שעובר לקצב אפריקאי עם סקסופון חזק. שיר מרשים צליל סקסופון כבד וטוב וקצב נהדר. השיר על סאני יורד למטה נמוך בווליום ובקצב, ואז עולה חזרה בהדרגה ומתגבר דרך הסקסופון עד לטוויסט סוער של כל ההרכב שגומר אותו יחד בשיא.

שיר 13: "The Only Living Boy In New York" – שיר שקט, מאוד סיימוני, מזכיר את פול מקרטני של אותן שנים, אפילו את הביטלס. סיימון מראה בפעם המי יודע כמה שהוא יודע לשיר גם כנגן על הגיטרה האקוסטית. שיר עם הרמוניה קולית יפה ומיוחדת בקולות הרקע ועוד סוכריה למעריצים.

שיר 14: קצב מגניב לגמרי, מונוטוני, מהפנט, בפתיחה של "Afterlife". זה הפרק במופע שבו אין הרבה להיטים הכי גדולים אבל הלהקה וסיימון מנגנים מעולה ונותנים קונצרט ברמה עליונה, מוזיקה מצוינת שכל אחד יכול ליהנות ממנה, גם אם הוא לא מעריץ מושבע.

שיר 15: "Questions For The Angels" – מהשירים השקטים היפים. כולל דמעות של זברות.

שיר 16: "Diamonds On The Soles Of Her Shoes": להיט יפה, אחד משיאי הערב בנאמבר גדול.  כולל סולו של שני המתופפים. הקהל התלהב מאחד מהשירים היותר סוחפים מהאלבום "גרייסלנד", שבימים אלה חוגג סיימון 25  שנה לצאתו.

שיר 17: ממשיך עם הקצב המהיר הקאריבי כעת, ב"Gumboots"  הגיטרות מנגנות את הקצב ושני סקסופנים מתחרים בסולו. ואז פתאום קסילופון מהיר לוקח פיקוד וחיתוכי דיסטורשן. נאמבר מושקע וחזק. אחלה.

הדרן ראשון - כל שיר מיוחד

שיר 18: "The Sound Of Silience" - ה-שיר של סיימון וגרפונקל (יחד עם "גשר על פני מים סוערים"), שמיד בפתיחתו עובר בקהל רחש של ריגוש מטורף. סיימון מתחיל אותו לבד עם גיטרה והקהל נרעש. טלפונים סלולריים נשלפים בכל רחבי האיצטדיון הענק ומצלמים את הביצוע. סיימון שר בסולם נמוך (כי הוא כנראה לא יכול להגיע לגבהים של פעם) ומסיים בפריטות חזקות ומניף את הגיטרה כמו רוקר גאה. הקהל מריע ומוחא כפיים. בשביל זה הם באו.

ההרכב מצטרף לשיר 19: "Kodachrome". מהלהיטים הכיפיים שאתה נזכר בהם רק כשהם מנוגנים. קבל מתחיל לרקוד. יותר נכון לנוע מצד לצד בכיסאות. ויש גם כאלה שרוקדים את הרוקנ'רול-רית'ם נ' בלוז הגרובי הזה, הבראשיתי. סיימון מאריך את הנאמבר, שמזכיר יותר ויותר את הגנון של שיר כמו "Shout" מהסרט "בית החיות". מי אמר שבני 70 לא יכולים לחגוג בנאמבר גדול.

שיר 20: "Here Comes The Sun" של הביטלס שפעם סיימון ניגן עם ג'ורג' האריסון. ביצוע מקסים מקסים מקסים ויפה לראות את אחד האמנים הגדולים בעשורים האחרונים מצדיע ככה לקולגות שעליהם ולצדם גדל.

שיר 21: Crazy Love: שיר קצבי שאמור לסחוף קהל בהדרן אבל הקהל הישראלי לא מתחבר אליו מבחינת התלהבות. זה היה אמור להיות אחד הנאמברים המנצחים של הערב הזה, עם חשמלית מצוינת וסולו סקסופון מדויק ונושך, אבל התגובה היא בעיקר במחיאות כפיים. לא נורא.

שיר 22: "Late In The Evening": עוד שילוב קצבי וקלאסי ומצוין של סיימון בין רוק למקצב פאנקי. מקבית הקהל אדיש מעט רוקדים. סולו אורגן ושוב חשמלית חזקה. יוצר גדול והרכב מלווה איכותי בתצוגת תכלית יוצרת דופן מבחינה מוזיקלית. קונצרט  הלהקה אירה ומרימה את הקהל לקראת סוף הנאמבר לריקודים צעקות מחיארות כפיים. יש!!

סיימון יורד מהבמה בין ההדרנים ועל המסכים מצולמים שלטים של "אוהבים אותך, פול" - כנראה שמרו אותם עוד מההופעה של מקרטני.

הדרן שני - עוד קלאסיקות

שיר 23: : "Still Crazy After All These Years" – בלדה מרגשת שהקהל נהנה ממנה בחום רב.

שיר 24: You Can Call Me Al - להיט ענק עם הקצב הכי כיף בעולם, גיטרת קצב מדהימה, קלידים נהדרים וכמובן הסקסופון, הבס המוקפץ בסיום ושוב הסקסופון המנצח. פול סיימון מבקש מהקהל להשלים משפט - "אתם...". אירוע נדיר. ואחר כך הוא שר "הללויה". רמת גן צוהלת ומריעה לנבחרת נגנים מעולה באחד מרגעי השיא של הערב.

פול סיימון לפני סיום פונה לקהל: "היה כיף לבלות אצלכם כמה ימים כאן בארץ הזו. אני לא איש של תפילות אבל השיר הבא הוא תפילה לשלום לישראל ושכנותיה: פיס, שלום, סאלאם עליכום". ואז שר את-

שיר 25: The Boxer - עוד אחד מההמנונים הנצחיים שלו ושל גרפונקל. מדהים לראות 20 אלף איש שרים יחד את ה"ליי לה ליי" בפזמון החוזר. רק לא ברור למה היינו צריכים לקבל על המסך את שלמה ארצי. אם כל הכבוד לארצי שהוא אמן גדול בפני עצמו - עד כמה פרובינציאליים אנחנו? פול סיימון מציג את נגניו המשובחים, אומר שוב שלום אחרון ומסיים את ההופעה אחרי שעתיים ועשר דקות. תודה שבאת, היה נעים ואיכותי.