שירת הטוויטר: הדג נחש מעירים את ישראל

למעשה, בעשור האחרון, הדג נחש היא לא רק היורשת של כוורת ומשינה לתואר "הלהקה של המדינה", הדג נחש היא להקה שיש לה מדינה, להקה שהמלחמות הקטנות והמעצבנות, המחאות על עוולות הממשלה, הטרנדים החברתיים, החרדים והמתנחלים, הטייקונים והערבים, כותרות העיתונים, פזמוני הסופרים, הפתיחים למהדורות ותוצאות הבחירות - כולם מתגייסים כדי לספק לה חומר. חומר מקומי. חומר משובח. חומר ששווה לשיר אותו, שרוחש ללב הציבור, החומר ממנו עשויות קריירות מפוארות של אמנים אמיתיים, אמנים שהרוח שלהם נושבת עוד מהמחאה נגד יום כיפור בסבנטיז, נגד לבנון באייטיז, נגד האינתיפאדה בניינטיז, אמנים שאומרים את האמת שלהם, שכמו נוצקו בתבנית נוף מולדתם להיות להקת ימי הסטודנט הנצחית של ישראל.

הדברים האלה נכתבים, כמובן, מתוך הערכה גדולה. כי אין על הדג נחש. באמת שאין. הם תותחים, והם יודעים את זה. וכולם יודעים את זה. מהמעריצים שלהם, עד אלה ששונאים אותם ומקנאים בהם. כולם יודעים שהם ייכנסו לאולפן עם יוסי פיין וייצאו עם חבילת הפמפלטים הרעננה של החבר'ה "הטובים", הנכונים והעכשוויים, עם ההמנונים החדשים של "מיטב בנינו". הקהל, התעשייה, המבקרים, גלגלצ, חברי הכנסת, הלונדונים והקירשנבאומים - כולם מחכים לשירים החדשים של הדג נחש, כמו שמחכים לכותרת של "ידיעות אחרונות" בבוקר, לקמפיין בגדי הים הבא של בר רפאלי, או להרכב של הנבחרת ערב משחק גורלי במוקדמות. ההבדל הוא שהדג נחש, בכל אלבום, תמיד עולים למונדיאל, וברוב המקרים גם מייצגים אותנו בכבוד. כאן, בביצה הקטנה שלנו, הם האלופים הנצחיים של ההווייה הישראליאנית יפת הבלורית והתואר מודל שנות האלפיים, זו שרבים כל כך מנסים להגדיר ולאחוז בה.

תמיד צודקים

והם תמיד צודקים. האג'נדה מנצחת. הכאפה מצלצלת. אתה קורא שיר של הדג נחש ומהנהן. אתה לא יכול שלא להסכים, עם עוד שיר נחמה או שיר הפגנה. הם לא היו צריכים את "דפני ליף" - הם המציאו אותה עוד לפני שהיא בכלל ידעה שהיא קיימת. הם העלו את יחימוביץ', את דב חנין. הם הרעישו והפגיזו ברחוב הישראלי בעד הערכים הרלוונטיים-לנצח, כשכולם עוד התמכרו כאן לחגיגות סוף המילניום הקודם. הם האמינו שאפשר לשנות, גם כלשאף אחד זה לא הזיז את התחת, עם "מספרים" ו"לא פראיירים". לא סתם עד לאלבום האחרון לא היה להם אף שיר אהבה אמיתי אחד (וגם באלבום הזה, ב"נוגעת", זו תשוקה על תנאי, מעורבבת בפוליטיקה), כי הדג נחש היא לא להקה של שירי אהבה, אלא של שירי צעקה. זה אצלם בדם. פשוט יש להם את זה, בשילוב הנדיר שבין יושרה מוצקה, אינטליגנציה אינטלקטואלית, אופי חזק, אנרגיה בלתי נדלית, יכולות מוזיקליות גבוהות ויכולות הגשה שהשתכללו עם הזמן.

עומדים באתגרים

הדג נחש כל כך משופשפים בנגינה יחד, בעיבודים העסיסיים, באחזקת הבמה, בהתלהבות שלוחצת על הדוושה, ביצירת אווירה של מסיבת להיטים, עם סקציית כלי הנשיפה המבריקה שלהם, עד שהם נותנים לך את התחושה שמבחינתם אין כבר הרבה אתגר בליצור מופע עוצמתי, מושקע, עשיר בגרובים ומרובה סטיילים, שיפתח לכולם את הראש וירים את כולם לריקודים, גם כשהם משאירים בחוץ להיטים גדולים כמו "לזוז" ו"לא מוותר", או שירי מחאה כמו "מספרים" ו"חליפות" (שנדחק החוצה מההדרן מפאת קוצר זמן).

האתגרים מבחינתם אמש היו אחרים - למצוא איזונים נכונים בין הלהיטים מאלבומים קודמים לשירים היותר כבדים מהאלבום החדש, לבנות שילוב נכון של האורחים הרבים בתוך מסגרת של שעתיים ו-23 שירים (כולל אלה של האורחים), ולתת במה נאותה לכל אחד מחברי הלהקה. והם עומדים באתגרים האלה אחד אחד. למשל, שלומי אלון בסקסופון וחליל, יאיא כהן-אהרונוב בבס ועוד, דודוש קלמס בקלידים, משה אסרף בתופים ויוסי מזרחי בגיטרה חשמלית - כל אחד מהם קיבל סולו נגינה משמעותי במהלך המופע, אם לא שניים, או שלושה.

פתיחה לא מנחמת

עם זאת, היתה אמש בעייתיות קלה בסדר השירים. למשל, התבקש לפתוח עם "זמן להתעורר", שיר הנושא של האלבום והמופע, אבל הם פתחו דווקא עם "שיר נחמה" - הלהיט הגדול של האלבום הקודם. גם הסיום העייף (יחסית) של "יום שישי" נראה נחמד על הנייר - לנגן את השיר האחרון של האלבום, בהופעה שמסתיימת ביום חמישי ב 23:15 ועוד רגע יגיע אותו יום שישי - אבל בפועל, מופע כמו שהיה אמש באמפי שוני, צריך לגמור בלהיט מרקיד שיעיף לקהל את שאריות האנרגיה מהגוף. אבל בין הפתיחה לסיום מרבית ההופעה זרמה כמעט חלק, עם הפסקות מתודיות לחיבורים וכיווני כלים, שבתוך הדרייב הכללי היו כמעט בלתי מורגשות.

אין דג בלי נחש

לצורך האיזון עומד לצידו גיא מר, שאחראי על גזרת ההמנונים הלהיטיים כמו "לא מספיק", "פזמון", או "מבסוט", שמחבר היפ הופ ותימנית, ישר לראש. כי הרי אין דג בלי נחש, אין שירי מחאה ומוזיקה ערבית עם חברי להקת "חלאס" או "אילו זה היה" היווני עם טריפונס, שכולל טקסט בערבית, בלי איזון של חורכי הרחבות, שיחזירו את הצבע ללחיים הנצחוניות של הקהל והלהקה.

משוררי האמת הכואבת ונביאי הזעם

אם יש להקה ישראלית שבאמת שווה להעריץ ולהרגיש חלק מהמשפחה הגדולה שלה, הרי אלה הדג נחש. נכון, זה לא קל. כי הופעה של הדג נחש בסיבוב הנוכחי (ובכלל) לא רק מספקת fun, הצדקה להיות סטלן, ומקום נהדר להכיר בו כוסיות אינטליגנטיות, או סיבות לעוף על עראק איילים ב"סלון של סלומון". ממש לא רק.

הדג נחש, במהותה, היא להקת משוררי האמת הכואבת ונביאי הזעם, להקה שמנסה לחבר בין קרעי העם, בין מפלגות ישראל לבין הקובלנה, בין מדינת ישראל למדינת יהודה, בין תל אביב לירושלים, בין שדרות רוטשילד לקריית הממשלה, בין המהדורה של אתמול לכותרת של מחר, בין היותנו מבסוטים להיותנו שירת הסטיקר, או במונחי 2013: שירת הטוויטר.

רשימת השירים במופע: שיר נחמה, קובלנה על מפלגות ישראל, אני מאמין, הכאפה המצלצלת, אילו זה היה (עם טריפונס), דאם דאם (טריפונס), זמן להתעורר (עם פאדל ויאסר מ"חלאס"), אינני בוגד (עם פאדל ויאסר מ"חלאס"), מבסוט (עם קובי אוז ופאדל ויאסר מ"חלאס") מה עשית (קובי אוז, עם פאדל ויאסר מ"חלאס"), נוגעת, לא מספיק, לא פראיירים, הכל יסתדר (עם פלד), תן לו בראש (פלד), בסלון של סלומון, פזמון, אקסטרה לארג' (יאיא), עוד אח אחד, מה נעשה, שירת הסטיקר. הדרנים: הנה אני בא, יום שישי