בני בשן כותב על השיר החדש של בני בשן

השבוע יצא לרדיו הסינגל הראשון מתוך האלבום השלישי של בני בשן ושמו בישראל הוא "67". (שמו של השיר, לא של האלבום. שמו של האלבום הוא "מעשה באדם". שם יפה אה? גם לדעתי. לא משנה. נתקדם). בקיצור, השבוע "67" יצא לרדיו, מה שאומר שעוד מעט ייצא לבני בשן אלבום שלישי במספר ואותי זה מעט מרגש. למה? מאוד יכול להיות שזה בגלל שאני בני בשן. כנראה שזה זה. אבל זה לא בטוח. יכול להיות שיש גם סיבה אחרת לגמרי. אף-פעם לא הייתי מישהו אחר, אז קצת קשה לי לדעת. פעם היה נדמה לי שאני מישהו אחר. זה היה בנעוריי. אבל זהו. כבר עברנו את זה. כמאמר נושאי המגבעת: "אני זה אני זה אני זה אני." אותי הם שכנעו. אז קצת קשה לי לדעת מה הייתי חושב על השיר אם הייתי שומע אותו פתאום בלי שאני הייתי אני. בלי שהייתי יודע בכל רגע נתון מה הולכת להיות המילה הבאה ומתי נפתח אפקט על הגיטרה ומתי נשבר לי הלב. קשה לי לדעת.

אבל בשניות אלו אני מנסה. אני שם פליי ומנסה לשכוח את כל מה שאני יודע לגבי השיר הזה ומקשיב. אחרי פתיח מונוטוני וקודר עם בס תופים קשוחים במיוחד, שלא זזים אחד מהשני מילימטר, נכנסת השירה: "איפה היינו ב 67 / ומה כבר עשינו ב 73 / איפה היית ביום שישי / זה הזמן להלחם עלינו". אני מסכים עם השיר וממשיך להקשיב. "עכשיו אני הולך לתפוס לך את העורף ולהגיד לך שזה אנחנו לנצח". זה הפזמון כנראה. בינתיים, אם יורשה לי לצטט הפעם את האחיות פיק: "אני שומעת את השיר הזה ומשתגעת". אני מקבל רגע טלפון. אני מסנן, אבל עדיין יצאתי לשנייה מריכוז. אני מגביר לווליום על צילצולי וממשיך להקשיב. אנחנו בגיטרות שאחרי הפזמון הראשון. מצד אחד הן מגרדות קצת את המוח, מצד שני הן הקפידו לקצוץ ציפורניים.

בני בשן: "איפה היינו כשירו ברבין"

השירה ממשיכה: "איפה היינו כשירו ברבין / ומה כבר רצינו כשנשמט לו הראש / איפה היית / עכשיו תשבי / זה הזמן להלחם עלינו". ואז הפזמון חוזר: "עכשיו אני הולך לתפוס לך את העורף ולהגיד לך שזה אנחנו לנצח". במהלך הפזמון השני אני מוצא את עצמי קצת מאוכזב לרגע מזה שהוא לא גדל יותר (מה עם כינורות? מה עם קולות? מה עם קצת יותר ריוורב?) אבל מהר מאוד האכזבה נעלמת כשאני מוצא את כל תודעתי מדמיינת עורף מסתורי. וזה אנחנו. לנצח. ואני לא יודע אם זה טוב או רע. אבל זה מה שקורה. או שלפחות נראה כאילו זה מה שיקרה. הגיטרות כבר הספיקו לגדל קצת ציפורניים והבס תופים לא עוזבים אחד את השני לרגע. כאילו אין להם ברירה. כאילו גם הם יהיו ביחד לנצח. ונשמעות יללות.

ואז השירה חוזרת. והתודעה מזהה את מה שהיא שומעת. המילים מוכרות לה. המילים נאמרו כבר בשנות הארבעים. באחד השירים היפים והעצובים ביותר שאי-פעם שמעת. "שריפה אחים שריפה / עיירתנו בוערה כולה". ואז מגיעות מילים אחרות. מוכרות לא פחות. והפעם אלו הן מילים משנות השמונים. ממקום אחר בילדותנו. או שככה לפחות חשבנו. אבל הן מצטרפות לקודמותיהן כאילו שהיו שם מעולם. "ילדות שולחות ידיים / להראות ת' סימנים / אתה רואה שבעיניים / זוהי תחנה סופית." וזהו. השיר נגמר. ויש שקט בחדר. ושתי שיחות שלא נענו.

איך נסכם? "67" - שיר אהבה לבחורה? שיר אהבה למדינה? שיר אהבה לבחורה למרות המדינה? שיר אהבה למדינה ולבחורה גם יחד? שיר אהבה? – כמובטח, במאמר הקודם מצאתם מעט מאוד תשובות. זהו. בהצלחה לכולם.