הדה ז'וו של אמינם

ככל שעבר הזמן מאז הודעת ה"פרישה" של אמינם מעולם המוזיקה, התגברה התחושה שהדיסק הבא של הראפר הגאון הולך להיות יותר מאלבום קאמבק מפואר. הרצח של חברו הטוב Proof, הקאמבקון הקצר לאשתו קים, שנגמר שוב בכאסח וההתמכרות לכדורים שהגיעו בעקבותיהם, "נתנו תקווה" כי מכל הרע שעטף אותו בחמש השנים האחרונות, נקבל בסוף את אחד מהאלבומים המרשימים בקריירה שלו. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד, למרבה הצער "Relapse", אלבומו החמישי, נשמע בדיוק כמו אוסף הלהיטים שלו מ-2005. כלומר: אין בו משהו שלא שמעתם קודם.

ניצני האכזבה החלו להופיע כבר עם הפצעתו של Crack A Bottle, הקטע הראשון והבינוני מתוך האלבום, שדלף לרשת ובהמשך הפך בעל כורחו לסינגל רשמי. למרות הכניסה המרשימה למקום הראשון באמריקה, מיד אחרי ההתלהבות הראשונית, הבינו גם המעריצים הגדולים שלא לילד הזה ייחלו. בטח לא משיר שאכלס בתוכו, באותו מחיר, גם את דר דריי ופיפטי סנט, וקצת ממייק בראנט אם מתייחסים גם לסמפול, ועדיין התקשה להתחרות על האוזן מול הפקות האלקטרו-פופ המושחזות ששוטפות את ההיפ הופ ואת המצעדים בימים אלה.

מזכיר את התוכניות בהן סלבריטאי מספר על השנה הקשה בחייו

והנחמה, לצערנו, לא מגיעה גם באלבום המלא, שחלקו השני צפוי להשתחרר בסתיו. למזלנו, גרושתו היא כבר לא המטרה העיקרית ובטח לא בוש, שהוחלף אחר כבוד על ידי אובמה, ובעצם יצר בעיה לכל המוזיקאים האמריקנים - ראו אלבומה החדש של גריין דיי. למעט הקדשה ל-Proof בגב החוברת הפנימית, בטענה של אמינם שלא הצליח לכתוב שיר טוב מספיק בשביל לתאר את הכאב שלו, מתמקד האלבום ברובו בהתמכרות לכדורים, כשקולאז' לא מקורי במיוחד של אלפים מהם מרכיב את תמונתו על העטיפה. אמינם של תחילת הדרך כנראה היה הופך את הצרה שלו למטעמים, אבל היום זה מזכיר רוב הזמן את אחת מאותן תוכניות צהובות, שמאוד פופולאריות לאחרונה, בהן סלבריטאי ישראלי מספר על השנה הקשה בחייו.

זה חבל, כי גם קטעים מעולים ואפלים כמו "3am", נבלעים בבליל המחזור. זה בולט במיוחד בלהיט המחויך "We Made You", בו נכנס אמינם בסלבריטאי אמריקה כאילו לא היינו אתו שם קודם, רק עם שמות עדכניים יותר. הבעיה היא שעם השנים שיר הדחקה הקבוע שלו הופך מדויק פחות ופחות. תקשיבו ל-"My Name Is", "The Real Slim Shady " ו-" Without Me" משלושת האלבומים הראשונים ומיד אחר כך ל"Just Lose It "מ"Encore" ולאלבום הנוכחי ותבינו את ההבדל.

תחושה חזקה של דז'ה וו

תחושת הדז'ה וו ממשיכה בקטעים כמו "My Mom" ו-"Bagpipes from Baghdad", בו נכנס אמינם באקסית מריה קארי, כאילו היא עוד מעניינת מישהו. השירים האלה מתיישבים במשבצת הדאחקות של להיטי עבר כמו "Ass Like That". ובאותה מגמה - שיר כמו "Beautiful", שכולל סמפול (די מרגש, חייבים להודות) משיר של קווין ופול רוג'רס, ממלא את משבצת בלדת הרוק המסומפלת והמרגשת, זו ששמענו לא פעם ב-"Dream On" ו-" Toy Soldiers".

הקטעים המוצלחים יותר הם "Old Time's Sake", המשותף עם דריי, "Must Be The Ganja", ו-Underground"", שלמרות הפקות האולדסקול הדי צפויות של האחרון, בהחלט עושים את העבודה.
גם בגיל 36, כשהוא כחוש ושבור (ומספיק לראות את הראיון שלו אצל ג'ימי קימל), אמינם עדיין נשאר חד לשון ומשכנע יותר מכל ראפר צעצוע שמוביל את המצעדים כרגע. הבעיה היא שלאמן במעמדו זה פשוט לא מספיק. צריך רק להקשיב לאלבום האחרון של קנייה ווסט, האיש היחיד שבאמת ראוי לתפוס את מקומו, בשביל להבין איך אפשר לעשות את זה גם אחרת. נקווה שהחלק השני יהיה הרבה יותר מוצלח.

אמינם – "Relapse", הליקון