האשליה הבורגנית של כנסיית השכל

בדומה למופעים נוספים בפסטיבל הפסנתר, גם ההופעה של "כנסיית השכל" אמש במרכז סוזן דלל, לאו דווקא העבירה את הפסנתר לקדמת הבמה. מה שכן, אולי בגלל המשהו המעט יותר "גבוה" שמתבקש מאירוע כמו פסטיבל הפסנתר, יכלו חברי הכנסייה להרשות לעצמם ליצוק לתוך המופע שירים ותוכן שהם לא יכולים לשלב בהופעות שלהם בדרך כלל: שירים לא מוכרים שלא נטחנו בתחנות הרדיו.

"אין שום דבר סקסי ברוקנ'רול, איזו אשליה בורגנית זו"

המשורר והסופר שמעון אדף פתח איתם את המופע ב"מדליק את הטלוויזיה" שכתב עבורם לאלבום "ידיים למעלה". כשיורם חזן הצטרף אליו לביצוע וזעק לחלל האולם את המשפט "אין שום דבר סקסי ברוקנ'רול, איזו אשליה בורגנית זו" הוא בעצם ניסה להסביר לבאי המופע שציפו לשמוע מחרוזת של "למאיה יש אקדח" ו"תגידי שטוב" בעיבוד לפסנתר, שזה לא מה שהם יקבלו הערב. במופע הזה, כנסיית השכל, אמנים אמיתיים, הבהירו לקהל שהם עושים מה שהם מאמינים בו, מה שמאתגר אותם ומעניין אותם להראות, ולאו דווקא מה שמצופה מלהקה ותיקה שהכניסה מספר לא מבוטל של להיטים לפנתיאון הרוק הישראלי.

"קח שירים", האלבום השני שחברי כנסיית השכל הוציאו ב-1994 הוא כנראה האלבום הכי פחות מוכר וקל לעיכול שלהם. מיני-אלבום שמכיל ביצועים לשירי משוררים כמו נתן זך, רחל המשוררת, יהודה עמיחי ועוד, אלבום מורכב שנותן אינטרפרטציה אישית של הלהקה לשירים שעוסקים באהבה וביצירה, עם טקסטים מהפנטים. "קח שירים" של מאיר ויזלטיר הוא השיר העיקרי מתוך האלבום הזה שזלג עד כה לרפרטואר ההופעות של "הכנסייה", וגם הוא לרוב עורר תגובות מעורבות בקהל.

תגובות מעורבות של בלבול והתרשמות

במשך רוב ההופעה אמש, נראה שזאת הייתה תגובת הקהל. מצד אחד בלבול אל מול המילים שלא כל כך מוכרות ומצד שני התרשמות אמיתית מהביצועים העוצמתיים להם הן זכו. לא בטוח שכאשר רוב האנשים ראו את שם המופע "קח שירים ועוד שירים", הם הבינו בדיוק לאיזה סוג של מופע הם מגיעים, מופע בו "שיר אוהב וכואב" של יהודה עמיחי, שיר קצר עם מספר מצומצם של שורות, זכה לביצוע דרמטי במיוחד בזכות הקלידים של עמי רייס והצ'לו של מאיה בלזיצמן ויובל מסנר.

אחריו הגיע "אהובה" מתוך "שורות של אנשים", שיר פחות מוכר מתוך האלבום שלביצוע שלו שוב הצטרף שמעון אדף והקריא את אחד משיריו. האירוח של אדף על הבמה היה מורכב. בשיר "אוטוביוגרפיה" הוא היה מצוין, אבל במספר לא מבוטל של רגעים בהם אדף עמד והקריא, הרגישו קצת "יותר מדי", שלא לומר כמו שיעור קצת מייגע בשירה עברית מודרנית.

ביצועים מהודקים, מלאי שכבות ורבדים, עם סאונד "קלאסי"

"שום דבר לא יפגע בי", שנכתב על ידי החייל ארז שטרק ז"ל הוגש כאחד משירי המשוררים של המופע. בין ביצוע ל"ניב" של רחל המשוררת ל"כשבדידות אינה פחד" של נתן זך, זכה השיר שהפך לסוג של המנון, ליחס מכובד וביצוע מרגש מאוד.

לכל אורך הערב, הביצועים והעיבודים שחברי הכנסייה הציגו היו מהודקים, מלאי שכבות ורבדים. צלילים אלקטרוניים של דארק-אייטיז ופרוגרסיב הוחלפו בסאונד קלאסי יותר ובמקום השפעות של מוריסי או דפש מוד בשיר כמו "הדליקו את הפנסים", ניתן היה לשמוע יותר השפעות מכיוון באך ושוברט. העיבוד ל"איך זה מרגיש" נשמע כמו יצירה קלאסית לפסנתר ולצ'לו, ו"אושר" שבמקור מולחן במתיקות ואופטימיות נשמע כאילו נלקח מסרט אימה.

הצ'לואים של בלזיצמן ומסנר התחברו לבס של אלמליח

השילוב שנוצר על הבמה בין הצ'לן הותיק יובל מסנר, שהביא את הכלי הזה לרוק המקומי, לכוכבת הצ'לו העכשווית מאיה בלזיצמן רק הוסיף לאווירה ה"רצינית" והדרמטית של המופע. ביחד עם הבס של רן אלמליח הם יצרו חטיבת בס מצויינת שהעניקה עוד עומק למוזיקה. רובד נוסף, שלרגעים היה ממש מאיים, של מוזיקה קלאסית בגירסה עכשווית.

אמנם זה לא היה המופע הכי נגיש שכנסיית השכל הרימו עד היום, אבל למי שהגיע מוכן לערב שבו יגלה דברים חדשים על הלהקה שהוא אוהב, על הגשה של טקסטים ועל ביצועים, שהם לאו דווקא בתוך תבנית מוזיקלית נוחה ומוכרת - זה היה אירוע מרתק. בו להקה לא תקשורתית כמו הכנסייה כן חושפת את עצמה ומספרת לקהל סיפור - בשירים שהיא בחרה, בסדר שהם הופיעו ובאופן שהם בחרו לספר את הסיפור שלהם. לפעמים דווקא העובדה שהסולן לא יושב ומלהג בין השירים אלא מתרכז במוזיקה ובביצוע שלה, עדיפה. ואם ממש מנסים לשים לב, דווקא שם מסתתר הסיפור המעניין באמת.

>> מיקי גבריאלוב ואמנים אורחים ב"בדשא אצל אביגדור" בפסטיבל הפסנתר

>> בן ויונתן ארצי בפסטיבל הפסנתר

>> אהוד בנאי בפסטיבל הפסנתר

>> קרולינה בפסטיבל הפסנתר

>> רוני דלומי ודוד לביא בפסטיבל הפסנתר