להגיד שהאלבום החדש של ריהאנה הוא אלבום רע, תהיה שטות מוחלטת. ב"Talk That Talk" מספקת הגברת רירי את הסחורה לכל אותם מועדונים שכבר נמאס להם לחרוש על בריטני, ביונסה וקייטי פרי ומעניקה למפזזים על הרחבה את הנוסחה המוכרת של להיטי דאנס-פופ-ארנ'בי שיגרמו להם להמשיך לרקוד. היפ הופ אמיתי כמעט אין כאן. כמו מרבית החברים בכנופייה ריהאנה התמסרה לדאנס, וזה בסדר.
הבעיה באלבום החדש הוא שאף אחד מ-11 השירים ב-"Talk The Talk", השישי במספר שלה, לא יתחילו שום מסיבה. אפילו לא הסינגל המוביל "We Found Love", אפילו לא שיר הנושא "Talk That Talk" עם ג'יי זי. בניגוד לאותם שירים חרושים של בריטני וליידי גאגא שיצליחו להרים גם את המסרבים בתוקף לקום מהכיסא, ריהאנה הפכה לאתנחתא בסט ליסט של מסיבה מצליחה.
אפשר לומר שהאלבום הזה נולד בחופזה מסוימת, כאשר סיבוב ההופעות של אלבומה הקודם "Loud" עדיין בעיצומו, והלהיטים ממנו עדיין מתפקדים. אולי ריהאנה חושבת שעוד מוצר שלה על המדף בחג המולד הקרוב הוא מה שיצור את הפער מהמתחרות, אולי בער לה להצהיר שהיא כבר לא קודרת ונקמנית כמו באלבום שלפניו "Rated-R" ושהיא ממשיכה את קו העליה במצב הרוח אותו התחילה ב"Loud", אולי היא רצתה להראות שכל טרגדיית כריס בראון מאחוריה, ושפניה לאהבה, לתשוקה לחגוג את החיים, להתנסויות פרועות עם גברים חדשים כמו בשיר הפותח "You Da One". כי "Talk That Talk", השישי של ריהאנה בשבע שנים, הוא מקבץ השירים הכי חיובי ואופטימי שלה מזה זמן רב.
כמה שירים מיותרים
ובכל זאת, נדמה כאילו שנות אור מפרידות בין "Talk The Talk" לרמה המצוינת של "Only girl in the world" ואפילו "Umbrella". לא ברור אם זה תהליך איסוף החומרים לאלבום או שמא העריכה הסופית שלו, אבל מישהו שם פישל. מעבר לכך שיש שירים באלבום השישי שהיו צריכים להישאר בחוץ, חלקם אפילו לא היו צריכים להיכתב. "Cokinness" משעמם להחריד ונשמע כמו גרסא לא מוצלחת ומעצבנת לשיר רע של גוון סטפני. "Birthday Cake" נשמע כמו העתק מרגיז ל-"Videophone" של ביונסה, "We all Want Love" מעורר פיהוק בלתי נשלט וכל מה שבא לי לעשות אחרי "Watch 'n Learn" הוא לשיר את "Whip my hair" של וויילו סמית'.
אבל לא הכל שחור אצל הסנסציה מברבדוס. דווקא בשירים בהם היא נשמעת ללא עריכות אלקטרוניות מוגזמות, היא מצליחה לעורר עניין. היא מצליחה לכבוש בשיר "Drunk on Love" בו היא כמעט מגיעה לקצה היכולת הווקאלית שלה ואפילו לרגש קצת בשיר "Farewell" החותם את האלבום.
"המלוכלכת התורנית"
זה לא מפתיע שאחרי שבריטני סיימה את התקופה בה נהגה ללכת לשירותים ציבוריים יחפה, או אחרי מותה הטראגי, אך הצפוי, של איימי וויינהאוס, מישהו צריך היה לקחת את תפקיד "המלוכלכת התורנית". ריהאנה, לא רק שהחליטה לאמץ את התפקיד בידיים פתוחות, היא גם לוקחת אותו צעד אחד קדימה ומלכלכת כמעט כל שורה באלבום ברמיזות מיניות מיותרות וקריצות לאיברי מין שונים. יש כאלה שאוהבים אותה כמה שיותר "מלוכלכת" וכבר עשו ממנה האישה הכי סקסית בעולם. אוקיי, אין לי בעיה עם זה, אבל גם לטינופת צריכים להיות קווים אדומים.
אם נחזור לאותה מסיבת דאנס-פופ-ארנ'בי מההתחלה, השירים באלבום של ריהאנה הם החלק במסיבה שאנשים ילכו לקנות עוד בירה, להדליק סיגריה או להוריד חולצה כי חם מידי, אבל הם עדיין יהיו חלק, לפחות החלק הזנותי, מהמסיבה הכי נחשקת. האנשים אומנם ימשיכו לרקוד אותם כל הדרך לבר או בזמן שהם יבקשו אש, אבל בהחלט יורידו הילוך ויחכו לשיר של ביונסה, כי הם יודעים שריהאנה בכל מקרה תחכה להם בסוף הלילה, אחרי שכולם ילכו הביתה והמסיבה תיגמר.