אלמנטרי, הארפורד

יום רביעי לפני שבועיים, האחד באפריל, היה גם היום הראשון לנשף התחפושות הגדול של ועידת G-20 שנערכה בלונדון. בזמן שבו גורדון בראון החליף צ'פחות עם ברק אובמה, ושבו ניקולא סרקוזי הסתגר עם אנגלה מרקל, הוצפה הסיטי של לונדון בעובדי המשרדים, שקיבלו הנחיה להסוות את עצמם, ולהגיע לעבודה במכנסי ג'ינס ובחולצות טריקו, מחשש פן יותקפו על-ידי מפגיני האנטי-גלובליזציה הזועמים ששטפו את העיר; ובמפגינים שעשו בדיוק את ההפך והתייצבו בחלקם הגדול כשהם עטויים בחליפות עסקים. התוצאה הייתה כאוס שבמסגרתו לא ניתן היה להבחין מיהו מפגין אנרכיסט ומיהו עובד בנק אפרורי, בלבול שנמשך גם ביום למחרת. "יומיים לא אכלתי ארוחת צהריים", סיפר אחד מעובדי הסיטי. "ביום רביעי לא נתנו לי להיכנס ל'מרקס אנד ספנסר' כדי לקנות את הסלט שלי, כי בגלל חולצת הטריקו עם הכתובת 'המהפכה נמשכת', הם חשבו שאני מפגין. ביום חמישי לא נתנו לי להיכנס לחנות הסנדוויצ'ים האורגניים, מפני שבגלל החליפה הם חשבו שאני מפגין. העובדים והמפגינים הבינו בדיוק מה קורה, אבל העסקים בסביבה היו בפיגור של 24 שעות אחרי קוד הלבוש".

התפתחויות הפוך-על-הפוך מן הסוג הזה הן טעם החיים, וגם הלחם והחמאה, של טים הארפורד, כלכלן, סופר ("הכלכלן הסמוי") ועיתונאי בעל טור ב"פייננשל טיימס", שמתפרסם מדי שבוע גם במגזין זה. בספרו החדש, "יש היגיון בחיים", שיוצא לאור השבוע בתרגום לעברית (הוצאת כינרת, זמורה-ביתן, דביר) מנתח הארפורד התנהגויות אנושיות לפי עקרונות הכלכלה, וטוען שמגוון החוויה האנושית אינו אלא תוצאה של העובדה שאנשים פועלים, כל הזמן, באופן רציונלי. תוצאה שעשויה להיות, בעת ובעונה אחת, קוהרנטית וסבירה, או כאוטית לחלוטין.

באמצעות ניתוח שיקולי רווח והפסד מסביר הארפורד תופעות לא כלכליות בעליל, כמו: למה מכורים לסיגריות לא מפסיקים לעשן למרות הסיכונים; מה גורם לאלכוהוליסטים להפסיק לשתות, או להתמיד בכך; איך מתנהלים שחקני פוקר; ואפילו מה הביא לעלייה הדרמטית במין אוראלי בקרב בני נוער בבריטניה בשנים האחרונות, במה שכבר זכה לכינוי הטבלואידי "מגפת המציצות".

"אנשים נחרדו מהעלייה במספר המציצות, ולא הבחינו בכך שהמין האוראלי לא החליף חוסר מעש והכנת שיעורים נמרצת, אלא בא במקביל לירידה בקיום יחסי מין מלאים", מסביר הארפורד, הסבור שזו דווקא דוגמה מצוינת לכך שאפילו בני נוער המפוצצים בהורמונים מסוגלים לערוך חישובי רווח והפסד רציונליים, וליישם את המסקנות במושב האחורי של המכונית המשפחתית. "בני הנוער היו מודעים להשתוללות מחלות המין, ולסכנת ההיריונות הבלתי רצויים, ובחרו בדרך בטוחה יחסית, שבה בעת לא שללה מהם את האפשרות להשיג סיפוק מיני".

הארפורד מצטט את הכלכלן תומס סטרטמן, שגילה יחד עם הפרופסור למשפטים ג'ונתן קליק, כי במדינות בארצות הברית שבהן חוקקו חוקים שלפיהם נדרשת הסכמת הורים לביצוע הפלות בנערות קטינות, הסתמנו עלייה בשיעור המין האוראלי וירידה בתפוצת מחלות המין המדבקות. המסקנה של הארפורד: אנשים מגיבים לתמריצים, חיוביים כשליליים. "אנשים אומרים שיש יותר מציצות בגלל הסקסואליזציה של החיים - הסרטים, הטלוויזיה, MTV - אבל בעצם בני הנוער פשוט פנו לסקס מסוכן פחות. הם פעלו בהיגיון".

אתה מציג היריון לא רצוי כתמריץ שלילי לקיום יחסי מין מלאים. מצד שני, באנגליה עדים בשנים האחרונות לעלייה דרמטית בהיריונות של נערות מתבגרות שאינן מבצעות הפלות, למרות זמינותן. הן בוחרות ללדת, בין השאר ביודען שאימהות חד-הוריות מקבלות דיור ציבורי.

"בדיוק! הדיור הזה הוא סוג של תמריץ, אבל אני מהסס מאוד לגעת בסוגיה הזו, כי יש מי שיגידו מיד 'אהה! צריך לשלול מהנערות את הדירות ובכך לפתור את בעיית ההיריונות בגיל התבגרות'".

וזה לא התמריץ השלילי המתבקש, לשיטתך?
"לא בהכרח. ההתנהגות האנושית אמנם מונעת משיקולים כלכליים, לא רק במובן הכספי, אלא במובן של שיקולי רווח מול הפסד וסיכונים מול יתרונות אפשריים. אבל שיקולי מדיניות אינם חייבים להיות מונעים משיקולים כאלה. יש ערכים נוספים: יש פוליטיקה, יש דברים שחברות אנושיות מעוניינות לקדם, ויש דרכים רבות לשנות התנהגות של אנשים.

"למשל, בחברות שמשלמות דמי אבטלה, אנשים נוטים להישאר מובטלים תקופות ארוכות יותר. מדוע? יש שתי תשובות אפשריות: האחת היא שאנשים אוהבים להיות מובטלים ולקבל כסף בשביל להימרח מול הטלוויזיה כל היום; תשובה אחרת היא שמציאת עבודה נכונה ומתאימה לוקחת זמן, ואנשים שיכולים להרשות זאת לעצמם מנצלים את הזמן שניתן להם כדי למצוא עבודה שמתאימה לכישוריהם, בעוד שמי שאין לו רשת ביטחון יקפוץ על העבודה הראשונה שתהיה זמינה לו. לחברה יש אינטרס שאנשים ינצלו את מלוא כישוריהם בעבודה שלהם, זה תורם לכלכלה".

אבל באיזה מחיר?
"חוקר ששמו צ'ט גילה שגם אנשים שהיו להם חסכונות נשארו מובטלים זמן רב יחסית. כלומר, השיקול היה עצם קיומה של רשת הביטחון, ולא השאלה מי משלם תמורתה. ב'יש היגיון בחיים' אני לא עוסק במדיניות, אני מביט בתופעות ומתחקה אחר הגורמים להן, שהם לעתים מפתיעים, אך תמיד הגיוניים".

מה הגיוני במשבר הכלכלי?
לא רק בני נוער בגיל ההתבגרות מגיבים לתמריצים, טוען הארפורד בספרו החדש. אפילו המכורים הכבדים ביותר, המעשנים, האלכוהוליסטים והמהמרים משנים את התנהגותם כשיחסי העלות מול תועלת משתנים. לדוגמה, כשיוצאת הודעה מראש על עלייה במחירי הסיגריות, דווקא המכורים הכבדים ביותר מקצצים בצריכת הסיגריות שלהם באופן הקיצוני ביותר, משום שהם מנסים להיגמל לחלוטין. זאת מכיוון שמדובר בנתח נכבד מתקציבם האישי, ומאחר שהם יודעים היטב שרק הימנעות מוחלטת תביס את ההרגל שלהם - ולא ירידה בצריכה.

"העלייה במחירי האלכוהול בבריטניה, שכולם מדברים עליה עכשיו, תוביל לכך שדווקא השתיינים הכבדים ביותר יפסיקו לשתות", מאמין הארפורד. "ראינו את זה גם ביולי אשתקד, כשנכנס כאן לתוקף האיסור על העישון בפאבים. אנשים החלו להשתתף בתוכניות להפסקת עישון חודשים לפני המועד, כדי שלא יתייסרו כשתגיע השעה. כלומר, אף על פי שאנשים אכן מכורים לסיגריות ולאלכוהול, ושההתמכרות שלהם אמיתית לחלוטין, פיזית ונפשית, הם עדיין מסוגלים להכרעות רציונליות, גם אם הן קשות להם".

אז אולי המסקנה היא שאם כולם מגיבים ברציונליות לתמריצים, על ממשלות להתערב יותר בחיינו, בניגוד למה שמטיפים חסידי הכלכלה החופשית?
"הבעיה במסקנה הזו היא בהנחה שממשלות טובות ביצירת תמריצים. בעוד שאם נביט, בראייה היסטורית, בסטאלין או במאו, למשל, שני מנהיגים שהצטיינו ביצירת תמריצים, בעיקר שליליים, נראה שזה לא עבד, היות שהשיטה הייתה אכזרית מדי. עד כדי כך שהיא עודדה התנהגות בלתי הגיונית ובזבזנית. מאו, למשל, רצה שייצרו יותר מוצרי ברזל, וזה נגמר בכך שאנשים לקחו מזלגות טובים לחלוטין והתיכו אותם כדי לייצר מזלגות חדשים. מכאן שתמריצים זה טוב, אבל הם נמדדים בכך שהם יהיו התמריצים הנכונים, שיופעלו באופן הגיוני ושיקדמו מדיניות רצויה".

איך עושים את זה?
"ריצ'רד טלר וקס שטיין, בספרם החדש 'נדנוד' (Nudge), טוענים שעל ממשלות לפעול באופן שלא יאמר לאנשים מה לעשות, אלא 'ינדנד' להם לעשות את הדבר הנכון. כך שאם ברירת המחדל שבפניך היא לחסוך לפנסיה, וכדי לבטל אותה ולבזבז את הכסף במקום לחסוך אותו עליך לקבל החלטה מודעת לעשות כך, הסיכויים שתחסכי לפנסיה גדולים יותר מאשר אם ברירת המחדל שלך תהיה משכורת ללא פנסיה. עם זאת, באופן כללי, פוליטיקאים נוטים לרצות להתערב יותר מדי".

לעומת מי? לעומת היד הנעלמה של השווקים, שמציעה תמריצים טובים יותר?
"כשהשווקים עובדים היטב, הם פועלים מצוין מפני שהם יוצרים תהליכי ניסוי וטעייה חזקים מאוד. עם זאת, השוק מגיב רק להיצע ולביקוש, לדרישה של צרכנים, ולכן לעתים הוא אינו מושפע משינוי אקלים פוליטי. כמו בהקשר של התחממות כדור הארץ, למשל. יש תביעה פוליטית, אבל אין, בשלב זה, דרישה צרכנית משמעותית".

אם השוק עדיף על המערכת הפוליטית, אולי כדאי לגייס משם את הפוליטיקאים?
"אני חושב שזו טעות להאמין שאנשי עסקים מצליחים יהיו בהכרח פוליטיקאים טובים. הנחה שכזו נובעת מחוסר הבנה של האופן שבו פועל השוק. הרבה אנשים רואים את הפוליטיקאים המבולגנים והבלתי עקביים, ומנגד את השוק, שעובד כל-כך יפה בדרך כלל, ומתפתים לרעיון הזה. אבל השוק לא עובד כל-כך יפה משום שהמנהלים כל-כך חכמים. הסיבה היא שבשוק יש הרבה מאוד ניסוי וטעייה, אבל הטעויות בדרך כלל מתוקנות מאוד מהר. זה טבעו של השוק. המשבר הנוכחי הוא החריג לכלל הזה".

שזו בדיוק השאלה הבאה שלי.
"מה שגרם לקריסה הנוכחית הוא שהרעיונות שהניעו את המערכת הפיננסית צמחו במהירות כל-כך גדולה, עוד לפני שהספקנו לראות עד כמה הם גרועים. שיטת האשראי המנופח, שהתחילה לפעול ב-1997, התחילה לקרוס עכשיו. מי שהתנהג באופן לא רציונלי הם הצרכנים, שחשבו שעליית מחירי הנדל"ן, למשל, תימשך לנצח, ושאם יקנו נכסים הערך שלהם רק יעלה. לאנשים יש זיכרון קצר. הם לא זכרו שבתחילת שנות ה-90 היו קיפאון וירידה במחירי הנדל"ן".

אז איפה הייתה הרציונליות המפורסמת?
"לא היה בזה כל היגיון, וזה גרם לחלק גדול מהמשבר. ראשי הבנקים, מצדם, רצו רק להגדיל את הבנקים שלהם, ועל כך הם תוגמלו. פרד גודוין (מנכ"ל הבנק המלכותי של סקוטלנד שתנאי הפנסיה השערורייתיים שלו, לאור הפסדים בסך 8 מיליארד ליש"ט שנגרמו לבנק, מסעירים בימים אלה את בריטניה, ד' ב'), תוגמל בשכר ובבונוסים שעודדו אותו לבצע את הרכישה הקטסטרופלית של הבנק אב"נ אמארו. סוחרים קיבלו בונוסים כדי לעשות רווחים לטווח קצר, להשקיע בעסקות שהיה להם ברור מראש שהן יתפוצצו בסוף. גם הצרכנים שהתפתו לכל זה היו, כאמור, לא רציונליים.

"בספרים שלי אני טוען שהכלכלה יכולה להסביר עניינים שקשורים למין, לנישואים, לגירושים, לדייטינג, להימורים, להתמכרויות ולשכונות מגורים, אבל בשביל להבין את הכלכלה עצמה צריך פסיכולוג".

"אני מאמין גדול בגלובליזציה"

לא בכדי נקרא ספרו הראשון של הארפורד "הכלכלן הסמוי". לאחר שנים אחדות שבהן עבד כיועץ ניהולי, שתל עצמו הארפורד בלב החיים האמיתיים, ומאז הוא מרגל אחריהם בעיניים של כלכלן. "הייתי יועץ ניהול נוראי", הוא מספר. "אחד החברים אמר לי שבשביל להיות יועץ ניהולי מוצלח צריך לדעת שני דברים: איך ללבוש חליפות, ואיך לדבר בולשיט - שני דברים שאני פשוט גרוע בהם. אני הרבה יותר נהנה להיות סופר".

גם עכשיו, אגב, הארפורד נמנע מחליפה - הוא לובש חולצה צבעונית מכופתרת ונועל אולסטאר אופנתיות. אם נמשיך באנלוגיה מן הפתיח, הרי שהוא עשוי להיות מפגין אנטי-גלובליזציה ובנקאי מוסווה בעת ובעונה אחת. אולם, אם לשפוט על-פי תנועות הגוף שלו בעוד אנו צופים במפגינים מתנגשים עם המשטרה, על מסך הטלוויזיה בבית הקפה הלונדוני שבו נערך הראיון, הרי נדמה כי הארפורד היה רוצה קודם לראות את הסביבה ניצלת ממי שנטלו על עצמם את המשימה להציל אותה.

"אני מאמין גדול בגלובליזציה", הוא אומר. "זה טוב לכלכלה, זה טוב לאנשים. הלובי נגד הגלובליזציה רוצה להגן על עסקים מקומיים, אבל מה שהוא אומר בעצם זה שצריך לאסור על מסחר בין שני אנשים רק מפני שהם באים ממדינות שונות".

לא רק. הלובי גם יוצא נגד תופעות מגונות שהביאה הגלובליזציה, כמו הסווט שופס, סדנאות היזע המפורסמות במזרח.

"ב'הכלכלן הסמוי' בדקתי לעומק את הטענות על ה'סווט שופס'. הנקודה היא פשוטה מאוד: בכל המקומות שהיו בהם 'סווט שופס' הכלכלה התקדמה, והאנשים נמצאים היום במקום אחר לגמרי מבחינה כלכלית. זה נכון לגבי יפן, זה נכון לגבי דרום קוריאה, וזה נכון אפילו לגבי אנגליה, שבמאות ה-18 וה-19 אנשים עבדו בה בתנאי ניצול. זה שלב שעוברים אותו כדי להגיע למקום טוב יותר. אם לא הייתי מאמין בזה הייתי הרבה יותר מודאג.

"אני לא אומר שלא צריך להתערב וללחוץ לשיפור בתנאים ובזכויות האדם, והייתי שמח מאוד גם לו ניתן היה למצוא דרך שתביא לשגשוג בלי הצורך לעבור את השלב הזה. אבל העמדה הגורסת שלא צריך לסחור עם וייטנאם כי יש בה 'סווט שופס' לא פועלת לטובת העם הווייטנאמי. חברות מערביות עלולות להגיע למסקנה שיותר קל לייצר במערב, וזהו".

אולי יותר קל, אבל הרבה יותר יקר.
"זה נכון, אבל לא מפגיני האנטי-גלובליזציה הם שיביאו לשינוי במצב זכויות האדם. דווקא הפעילות הגלובלית היא שתביא לשגשוג כלכלי, והיא שתוביל לשיפור בזכויות האדם במקומות שונים בעולם. כך היה בכל מקום. כשמצבם הכלכלי של אנשים משתפר, הם תובעים יותר זכויות".

ובהמשך גם הופכים לתאבי בצע, אם נחזור לסוגיית המשבר העולמי הנוכחי.
"פרק שלם בספר שלי עוסק בשאלה 'למה הבוס שלך מרוויח כל-כך הרבה?' מדוע בעלי המניות מוכנים לשלם כל-כך הרבה למנהלים שלהם? התשובה שמצאתי היא שמתוך כך שיש הרבה בעלי מניות, הם פועלים לפי אותה הדינמיקה שמניעה אנשים המזמינים ארוחה גדולה ומתחלקים בתשלום. הם מניחים שתהליך החלוקה גורם לכך שלכל אחד מהם לחוד זה לא עולה כל-כך הרבה. הדברים הללו לא קורים בחברות בבעלות פרטית של אדם אחד, או בשותפות קטנה: אצל רופרט מרדוק (בעלי תאגיד ניוז קורפ, ד' ב') אין משכורות כאלה. המנהלים, מצדם, ניהלו כספים ששייכים לאנשים אחרים, קיבלו עידוד להתפרע, ונהגו בקלות דעת וברשלנות; הם תוגמלו באופן קבוע על העמדת המערכת כולה בסיכון".

אולי זה מוכיח שבסופו של דבר כולנו הפרזנו בהערכת חשיבותו של הכסף ככוח מניע? כהבטחה לאושר?
"קשה לי מאוד לדבר במונחים של 'אנחנו'. הרבה אנשים עשו כך, ואחרים פעלו אחרת. זה כמו לשאול 'איך אנשים פועלים במיתון?' הם מגיבים באופנים שונים, ולעתים קרובות מפתיעים. במיתון הקודם בבריטניה יותר ממחצית האנשים הרוויחו יותר כסף בסופו מאשר בתחילתו. אבל חשוב לי לציין שאין שום דבר בכלכלה שמניח שרק הכסף מניע את האנשים. כלכלנים רואים את הקיום האנושי באופן הרבה יותר מורכב, שכולל גם ניסיון לכמת את מיקומם של מושגים כמו פנאי, ביטחון, אהבה והנאה, ולהעריך אותם".

הטעות של קרי בראדשו

אף שהארפורד לא שש לדבר במונחים של "כולנו", נדמה כי כאשר מגיעים לחיי הזוגיות, הרי שכולנו, ובעיקר הקוראות שבינינו, יודעים לכמת את המושגים הללו ולחשוב עליהם במונחים כלכליים, גם אם באופן לא מודע. כלכלנים שמו את נפשם בכפם בניסיונם למצוא תשובות לשאלות שמדירות שינה מעיני קארי, שארלוט, מירנדה וסמנתה ב"סקס והעיר הגדולה" הטלוויזיונית, והגיעו אפילו לאולמות הספיד-דייטינג ולנבירה מעמיקה באתרי היכרויות למיניהם.

הארפורד לא מגלה אם לכלכלנים עצמם יצא מזה משהו - הוא עצמו פגש את אשתו כששניהם עבדו בתאגיד האנרגיה "של" - אבל את המסקנות שאליהן הוא הגיע, יודעת למלמל מתוך שנתה כל רווקה בת 30 ומשהו, בלי לקרוא ולו ספר כלכלה אחד. הנה, ניתוח תוצאות של ערב ספיד-דייטינג מצא שנשים הזמינו לדייט גבר אחד בממוצע, על כל עשרה שפגשו. הגברים הזמינו שתי נשים מכל עשר שפגשו, אך מבחינת ההיענות היו שיעורי ההצלחה שלהם כמחצית מאלה של הנשים.

גברים גבוהים ונשים רזות זכו להצעות רבות יותר, וגם מי שאינם מעשנים, ובעלי מקצוע, זכו להצלחה רבה יותר מאחרים. עד כאן, שום דבר לא מפתיע. עם זאת, הכלכלנים השתוממו למדי לגלות את עולם ה"זה מה יש" ואת כלל ה"קוץ בעיר, פרח במדבר", לאחר שבערבי היכרויות שבהן השתתפו יותר נשים שמנות, או יותר גברים נמוכים, עלה שיעור ההזמנות לדייטינג שהם קיבלו בהתאם.

"רוב האנשים מעדיפים בן זוג משכיל, אבל הם יזמינו לדייט מישהו שלא סיים תיכון אם אין דוקטורים בסביבה", מסביר הארפורד, שטוען שמה שנכון לספיד-דייטינג עובד לא רע גם במה שהוא מכנה "סופרמרקט הנישואים". עם זאת, גם למה שנשים מוכנות לעשות כדי להתחתן יש גבולות שאינם מצייתים בהכרח לרציונל הזה. בערים הגדולות, כך מתברר, יש יותר נשים רווקות מאשר גברים, שנוטים, מצדם, להתגורר בפרברים ובמקומות מרוחקים. באלסקה, ביוטה ובקולורדו הפריפריאליות בארצות הברית, יש יותר גברים מנשים, בעוד שבניו יורק ובוושינגטון עולה מספר הנשים על מספר הגברים.

אז למה קארי בראדשו לא עוברת לאלסקה? הכלכלנית לנה אדלאנד מצאה תשובה בכך שבעיר יש אמנם פחות גברים, אבל הם משתכרים טוב יותר. "במודע או שלא", מסכים הארפורד, "נראה כי נשים רבות החליטו שמוטב להן להתחרות על לבם של גברים עשירים, גם אם מעטים, מאשר לעבור להתגורר במקום שיש בו הרבה גברים עניים. נשות מנהטן אולי לא מפסיקות להתלונן, אך הבחירה שלהן לא לעבור לאלסקה היא בחירה מוכשלת".

פמיניסטיות לא מעטות, ובהן החתומה לעיל, עשויות להזדעזע מהמסקנות הללו, שתקינותן הפוליטית לא בדיוק מרקיעה שחקים. אבל הארפורד, שאולי אינו שש להשיא עצות, לא חושש מפרובוקציות. אחד הפרקים הרגישים ביותר ב"יש היגיון בחיים", עוסק בדיור ובשוק העבודה, ובו הוא מציג רעיון שיקומם רבים, שאותו הוא מכנה "גזענות רציונלית", להבדיל מ"גזענות המבוססת על העדפות אישיות". הוא אמנם מקפיד לציין ששני סוגי הגזענות פסולים בעיניו ואף בלתי חוקיים, אבל גם טוען שסוג הגזענות הראשון "מסייע לגזען", בעוד שהסוג השני מכשיל אותו ופוגע ברווחיו.

הגזענות הרציונלית, שאותה מכנה הארפורד גם "סטטיסטית", עשויה לגרום למעסיק, או לבעל בית, שלא להגיב לפנייתו של אדם מקבוצה שיצאו לה מוניטין של אוכלוסייה "כושלת". ובמילים אחרות, הארפורד מזהה את ה"היגיון" בכך שמעסיק יטה שלא להעסיק עובד שחור, למשל, גם אם הוא משכיל ומוכשר, מתוך שיוכו לקבוצת אוכלוסייה מצליחה פחות. הוא מבחין בין סוג זה של אפליה לבין זו שתאפיין מעסיק שלא יעסיק עובד שחור פשוט כי הוא "שונא שחורים".

למרות הניסוח המעודן, מה שאתה בעצם עושה בכך שאתה מעניק לגזענות "רציונליות", הוא בעצם להצדיק גזענות. לא כך?
"בפירוש לא. זיהוי ההיגיון שמאחורי אופן פעולה מסוים אין משמעותו הצדקה. העובדה שאנשים מתנהגים באופן שניתן להסבירו באופן רציונלי אינו בהכרח מוביל לתוצאה חברתית-פוליטית רצויה. ניתן ורצוי להפעיל מדיניות ותמריצים שימנעו את הגזענות, אבל חשוב להבין מהן ההנחות שמניעות אותה".

פוקר פייס

פרק מרכזי בספרו החדש מקדיש הארפורד למשחק הפוקר, באמצעות פרישה מרתקת של מחקרים מדעיים שנערכו בנושא על-ידי טובי הכלכלנים והמתמטיקאים. עם זאת, היא מותירה על כנה את התמיהה הראשונית: אם הכול כל-כך רציונלי בחיים, כפי שטוען הארפורד שוב ושוב, איך זה שבסופו של דבר "חמישים שנות ניתוחים אקדמיים מבריקים לא העניקו יותר מיתרון זעום על המיומנות של מהמרים מקצועיים רגילים?"

כדי לספק מענה לשאלה הזו, מלהטט הארפורד בתיאוריות, רובן מתחום תורת המשחקים, קושר בין משחק הקלפים למשבר הטילים בקובה, למלחמה הקרה ולמאזן האימה הגרעיני שיצרה, להעדפות בתחום המזון, ולהתמכרויות מסוגים שונים. אבל שאלה אחת שמעניינת עוד יותר היא מהן יכולותיו שלו במשחק. "אני משחק מעט מאוד, אבל אני תמיד מנצח", הוא משיב. "למדתי הרבה תוך כדי כתיבת הספר, אבל אני אף פעם לא מהמר על הרבה כסף. אני מספיק רציונלי כדי לדעת שאם אני אהמר על הרבה כסף, אני בטוח אפסיד".

טים הארפורד
 גיל: 36
אישי: נשוי 2, תושב לונדון
השכלה: תואר שני בכלכלה ובפילוסופיה מאוניברסיטת אוקספורד
מסלול: שימש כאנליסט ראשי בבנק העולמי, כיועץ שיווק לחברת האנרגיה של, וכמרצה לכלכלה באוקספורד. כיום הוא אחד הפרשנים הכלכליים הבולטים בבריטניה, בעל טור המתפרסם בפייננשל טיימס, בפורבס, בוושינגטון פוסט, בניו יורק טיימס ובמגזין G. מגיש תוכנית טלוויזיה ב-BBC תחת השם: "סמוך עליי, אני כלכלן", ואת תוכנית הרדיו "יותר או פחות". פרסם את רב המכר "הכלכלן הסמוי"
 מוטו: "כלכלנים רואים את הקיום האנושי באופן הרבה יותר מורכב, שכולל גם ניסיון לכמת את מיקומם של מושגים כמו פנאי, ביטחון, אהבה והנאה, ולהעריך אותם"