גאון מטורף: הכירו את היהודי הכי חזק בהוליווד

זוכרים שתמיד לימדו אתכם לא לשפוט אדם לפי רושם ראשוני? "אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו"? ובכן לצורך הסיפור הבא אנחנו משחררים אתכם מהאוטופיה הזאת. תרגישו חופשי לשפוט את הארווי ויינשטיין לפי האינסטינקט הראשוני שלכם. כן, הוא נראה כמו מישהו שיכול היה להיות קצב ב"סופרנוס", והוא עומד מאחורי התדמית הזאת במאה אחוזים. בלעדיה, לא היה סיכוי שהילד היהודי מקווינס יהפוך לאיש הכי חזק בהוליווד: בעל אולפן הקולנוע האיכותי ביותר והמפיק החשוב ביותר בתעשייה. מי שמטיל שילוב של כבוד ואימה על הקולגות לתעשיית הקולנוע, מי שהפך את עיר הסרטים למגרש המשחקים הפרטי שלו, ומי שעשוי להוביל, בתוך קצת פחות משלושה חודשים, סרט אילם בשחור-לבן כל הדרך אל האוסקר.

"הרגשתי שאני חייב לעשות סיפורים קלאסיים בעצמי"

כיאה למי שבילה את ילדותו ברחובותיה הקשוחים של קווינס, הארווי ויינשטיין התבגר במהירות. כשהיה בן 10 ניסה אחד הנערים בשכונה להציק לילד היהודי הרזה, והכניס לו אצבע לעין. את ששת החודשים הבאים בילה הארווי בהחלמה ארוכה וכואבת בביתו. בהיעדרה של טלוויזיה איכותית, החל הילד הצעיר לקרוא כל ספר שנמצא בקרבתו. "כך קרה שבגיל צעיר מאד כבר נחשפתי לספרים הקלאסיים ביותר, הייתי מהופנט. הרגשתי שאני חייב לעשות סיפורים כאלה בעצמי", הוא מספר.

הקריירה עמוסת ההצלחות שלו החלה בגיל צעיר. כבר כילדים מתבגרים הבינו הארווי ואחיו, בוב, שבכדי לשרוד יהיה עליהם לדאוג לעצמם. מיד עם קבלתם לאוניברסיטת "סטייט" בבפאלו, רכשו השניים אולם קולנוע רעוע ונטוש בעיר. בעוד בוב עוסק במרץ בתהליך שיפוצו של המקום, סגר הארווי עסקאות לרכישת סרטים של הופעות רוק חיות וסרטי אימה דלי תקציב, אותם הקרינו השניים בבית הקולנוע שלהם. את יתר הזמן העביר ברחובות בפאלו: בהדבקת פוסטרים על הקרנות מתקרבות ובמכירת כרטיסים לעוברים ושבים.

אבל קונצרטים לא היו התשוקה האמתית של שני האחים, שגדלו על הקולנוע של שנות ה-70 וחלמו להיכנס לתעשייה. ב-1979, לאחר שהרוויחו מספיק מבית הקולנוע שלהם, החליטו השניים לפתוח את חברת ההפצה העצמאית "מירמקס", על שם הוריהם: מרים ומקס. בשנה הראשונה לפעילותה הפיצה החברה סרטים מוזיקליים, בסגנון הסרטים שהוקרנו בקולנוע הקטן של האחים בקווינס. אולם בתחילת שנות ה-80 החליט הארווי על שינוי כיוון לטובת תעשיית הסרטים העצמאיים.

הדרך לעצמאות עוברת באינדיז

"כשבוב ואני הקמנו את 'מירמקס', הרעיון היה קודם כל אהבת הסרטים", סיפר ויינשטיין בזמנו, "אחר כך הגיע הרצון לקחת סיכונים ולעשות סרטים טובים שאף אחד אחר לא יחשוב שניתן לעשות. זאת הדרך להביא איכות לתעשייה". נאמן לחזונו פנה הארווי לתחום ה"אינדיז", שוק הסרטים העצמאיים. בזמן שהאולפנים המתחרים חיפשו את התסריטים המובילים, הבמאים בעלי השם והשחקנים שיביאו צופים וכסף לקולנוע, חיפש המפיק המתחיל את הפרובוקטיבי, האומנותי והמקורי.

האבחנה החדה והמדויקת של ויינשטיין הפכה בולטת מהרגע הראשון. מתוך המבחר העצום של סרטים לא מוכרים, הצליח הארווי לדוג פרויקטים מוצלחים שאף אחד אחר לא זיהה. ב-1987 מימנה "מירמקס" את "פלה הכובש", סרט שבדי דל תקציב, שעשה את הדרך עד לאוסקר הסרט הזר. שלוש שנים מאוחר יותר הפיקה החברה צמד סרטים פרובוקטיביים של במאי ספרדי צעיר בשם פדרו אלמודובר. שני הסרטים זכו לדירוג כה קיצוני מצד איגוד הקולנוע האמריקני עד שהקרנתם ברחבי המדינה נעצרה. הארווי תבע את האיגוד במשפט מתוקשר, זכה, והביא לבתי הקולנוע כמות משולשת של צופים בהשוואה לתחזיות המוקדמות.

ב-1989 בחר הארווי בסרט הביכורים של במאי אמריקאי צעיר, סטיבן סודרברג. "סקס, שקרים ווידאוטייפ", שגם נכתב על ידי סודרברג, הופק בתקציב זעום של 1.2 מיליון דולרים. במהלך תקופת הקרנתו גרף הסרט 24.7 מיליון דולרים, או במילים אחרות: רווח של 2,000 אחוזים ומועמדות לפרס התסריט באוסקר. ההצלחה של הסרט היממה את בכירי הקולנוע בארצות הברית, שהחליטו להפנות משאבים לשוק המוזנח ולחפש בעצמם סרטי איכות עצמאיים. המהפכה של הארווי החלה.

סקס, שקרים וטרנטינו: ההצלחה המטאורית של מירמקס

ההצלחה של "סקס, שקרים ווידאוטייפ" סיפקה את יריית הפתיחה להפיכתה של 'מירמקס' לאולפן המצליח ביותר בהוליווד. ב-1992 מחליט הארווי לרכוש את סרטו של גאון צעיר מטנסי, שאת סרטו ראה בפסטיבל הסרטים העצמאיים "סאנדס". לגאון קראו קוונטין טרנטינו ולסרט "כלבי אשמורת". איש לא ציפה אז שהסרט הקטן יהפוך לאחת היצירות החשובות של שנות ה-90. מאז ועד היום הופקו כל סרטיו של טרנטינו אצל הארווי.

ב-1993 נרכשת 'מירמקס' על ידי דיסני בסכום של 700 מיליון דולרים, והופכת לחטיבה נפרדת בתוכה. בכסף שקיבל השתמש הארווי כדי לפתות כוכבים עולים כמו טרנטינו, בן אפלק וגווינית' פאלטרו לסרטים שתכנן להפיק. מכאן ואילך הפכה עצמה החברה למכונת הצלחות מסחררת. לאורך התקופה שבין 1992-2003 זכה לפחות סרט אחת בהפקת האולפן במועמדות לאוסקר. בין הבולטים שבהם: "הפסנתר", "ספרות זולה", "הפצוע האנגלי", "שייקספיר מאוהב", "החיים יפים", "שיקגו" ו-"הטייס". בסך הכל זכה האולפן ב-60 פרסי אוסקר ובלא פחות מ-249 מועמדויות. סך הרווחים הכולל עמד על מיליארדי דולרים.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכת דיסני – מירמקס. בעוד הארווי מצליח לדוג הצלחות ענק בתקציבים נמוכים, משכה אליה החברה גם פרוייקטים בפרופיל גבוה שעמדו במוקד מחלוקת. סרטים כמו "דוגמה" ו"סנטה בשקל" כללו קללות וסצנות מין, שלא עמדו בקנה אחד עם התדמית המשפחתית של דיסני והערימו קשיים על המשך העבודה.

ב-2004 נחצה הקו האחרון עם הסרט התיעודי הפרובוקטיבי "פרנהייט 9/11". דיסני סירבה לממן את הסרט, ואילצה את האחים לשלם עבורו מכיסם הפרטי. לאחר תהליך ארוך ומתוקשר של פרידה, נטשו האחים את החברה שהקימו בידי דיסני (לאחר שלא הצליחו לגייס את ההון כדי לרכוש אותה בחזרה) והקימו את "The Weinstein Company". אבל האיש שחייך אחרון היה הארווי, לאחר שראה את הסרט הדוקומנטרי של מייקל מור זוכה להצלחה קופתית מסחררת ובאוסקר.

"אני השריף המזורגג של העיר המזורגגת הזאת"

אבל מעבר להצלחות הגדולות הארווי הוא, כאמור, אחת הדמויות הצבעוניות והשנויות ביותר במחלוקת בתעשיית הקולנוע. הכוחנות שאפיינה את הדרך שבה הפיק את סרטיו, הפכה את העבודה עמו לסיוט לא קטן. הוא זכה לכינוי "הארווי יד מספריים" בשל התערבותו הבוטה בעריכת סרטים ודרישותיו התכופות לקצץ ולשנות חלקים מהם כדי להתאימם לדרישותיו. האופי הבלתי צפוי של הארווי הפך לאגדה מהלכת אימים על פני הוליווד כולה.

בשנת 2000 השתתף ויינשטיין במסיבה לרגל השקתו של ספר חדש במלון בניו יורק. בתוך האירוע נתקל במבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק אובזרבר", והחליט להשמיע את דעתו עליה בקולי קולות. כשהקולגה, אנדרו גולדמן, נחלץ לעזרתה, החליט הארווי להפוך את עצמו לבעל הבית של המקום. הוא נעל את ראשו של גולדמן בלפיתה עוצמתית וזרק אותו החוצה. בדרך אל האוויר הקר של ניו יורק עוד הספיק המפיק לצרוח: "אתה יודע מה? אני השריף המזורגג של העיר המזורגגת והמחוריינת הזאת". באורח פלא אף לא תמונה אחת מהאירוע המתוקשר עשתה את דרכה לעיתונים.

שנתיים מאוחר יותר הגיע הארווי להקרנת המבחן של "פרידה", סרטה של הבמאית ג'ולי טימור, אותו הפיק. ההקרנה עברה בהצלחה, למעט הערה אחת על אורכו של הסרט. בעוד הקהל עושה את דרכו אל היציאה, עמד ווינשטיין עם טימור בכניסה ושאל אותה לגבי תחושותיה. "הם אהבו את הסרט", טענה הבמאית, "זאת עומדת להיות הצלחה". היא לא חלמה כמה תצטער על המשפט הזה. "את האדם הכי יהיר שפגשתי בחיי!", צרח המפיק, כשרוק ניתז מפיו, "לכי לשווק את הסרט המזורגג בעצמך". בעודו קורע את דפי המשוב לגזרים פנה הארווי לבעלה ההמום של טימור שעמד מהצד ופלט: "אני לא אוהב את המבט שיש לך על הפרצוף. למה שלא תגן על אשתך, כדי שאוכל לקרוע לך את הצורה?". את המונולוג המטורף סיים כשנתקל בחבורת המפיקים הזוטרים של הסרט בדרך החוצה: "אתה מפוטר, אתה מפוטר וגם אתה", הפטיר כלפיהם ונעלם.

אם חשבתם שהארווי בלתי נסבל רק כשהוא מקבל ביקורות שליליות, טעיתם כמובן. ב-1996 ערכה 'מירמקס' מסיבה לרגל נצחונו הגדול של "הפצוע האנגלי" באוסקר, לאחר חודשים של עבודה סזיפית מסביב לשעון. "עבדנו חמישה ימים ברציפות לפני הטקס, בלי שינה", נזכר אחד מהמפיקים שהשתתפו באירוע, "לבסוף, כשהכל נגמר ישבנו, חמישה מפיקים, בלובי, סחוטים מעייפות ובלי נעליים. כשהארווי הבחין בנו, הוא הגיע בסערה וצרח: "אתם לא עושים שום דבר מועיל בחיים המזורגגים שלכם?!".

"הוא גאון ומניאק במקביל, ולרוע המזל הדברים האלה הולכים יחד"

המקרה של אנדרו גולדמן מהווה דוגמא לעוצמה נוספת של הארווי: השליטה האבסולוטית בכל הקשור לסיקור התקשורתי שלו ושל סרטיו. על אף שמדובר בעיר עם עשרות אולפנים מצליחים ומפיקי על עם אגו גדול לא פחות, אף אחד לא מתכוון להתעסק איתו. "יש רק סיפור אחד שצריך להיות מסופר על האיש הזה, אבל אף אחד לא מתכוון להיות זה שיוציא אותו החוצה", טוענת מנהלת בכירה באחד מהאולפנים המתחרים. "תמיד זה יהיה על 'גאון האינדיז' ו'השליט של הוליווד'. אם אתם חושבים שאני מתכוונת להשתתף בחיבוק של השמן המזורגג הזה לשנייה אחת, יצאתם מדעתכם". ככה זה, לא רק הארי יודע לפתוח את הפה. אלא שהאחרים עושים זאת בעילום שם.

"האם האיש הזה הוא חלאה? התשובה היא כן", טוען אדם שעבד בקרבה לויינשטיין, "האם הוא עושה סרטים פנטסטיים? האם הוא מוכן לעשות הכל כדי לנצח? האם קשה עד בלתי אפשרי לעבוד תחתיו? התשובה לכל השאלות הללו היא: כן. מדובר באדם שקורע מודעות לקידום סרטים וצורח על אנשי השיווק: 'הפוסטרים האלה הם זבל וכולכם אידיוטים שחשבתם עליהם'. לפעמים נראה שהוא פשוט אוהב לרטון רק כדי להישאר בכושר. הוא תמיד רעב, האגו שלו עצום והוא לא מסוגל להפסיד. הוא רוצה הכל והוא מדביק את כולם בתחושה הזאת".

את הסיכום הטוב ביותר לדמותו של הארווי מספק הבמאי, ג'יימס אייבורי, שעבד תחתיו בעבר: "הוא גאון ומניאק במקביל, ולרוע המזל הדברים האלה דווקא הולכים יופי ביחד". השילוב הבלתי אפשרי הזה בא לידי ביטוי באימוץ דמותו של ויינשטיין ל"פמליה", הסדרה המצליחה של רשת HBO. על אף ששם הדמות שונה מעט על מנת להמנע מתביעות, לא היה לאיש ספק למי כיוונו יוצרי הסדרה בדמות הוולגרית וחסרת הרסן של המפיק היהודי. מקורות המקורבים להארווי סיפרו שהוא דווקא היה שבע רצון מהאופן שבו הוצג. מכיוון שלא תמצאו אף סרטון או תמונה של הארווי במצב הזה, תאלצו להסתפק בגרסה הפיקטיבית שהכי קרובה למציאות:

מצד שני ישנם גם לא מעט אנשי מפתח בתעשייה שמוכנים דווקא לסנגר על הארווי. "על כל סיפור רע שתשמעו עליו, יש שלושה נהדרים", מספרת גווינית' פאלטרו, "אנשים הם מורכבים ואף אחד אינו טוב או רע באופן מוחלט. הארווי הוא דוגמה מצויינת לאדם עם מזג חם, שפועל לפיו. כל זה מוציא ממנו אמנם גם צדדים פחות חיוביים, אבל לרוב הטוב שבו גדול לאין שיעור מהרע"

ומה יש להארווי לומר על כל זה? "הייתי חרא לא קטן בשנים הראשונות של 'מירמקס', אבל השתפרתי בשנים האחרונות. אני כבר לא אומר לאנשים: 'חתיכת אידיוט, תקן את זה', במקום זה אני אומר: 'אוקי חבר'ה, זה משעמם, איך אנחנו מתקנים את זה?' או 'אין לסצנה הזו מספיק כח'. למרות שאני מודה שיש רגעים שבהם אני עדיין לא ממש רציונאלי. זה הלחץ של התעשייה הזאת שמשפיע עלי".

"ניסיתי לעשות כסף, גיליתי שאני ממש גרוע בזה"

לאחר הסכסוך המתוקשר עם מנכ"ל דיסני, מייקל אייזנר , שהוביל למכירתה של "מירמקס" רבים פיקפקו ביכולתו של הארווי לחזור. ואכן, למרות שהקימו את האולפן החדש והיוקרתי שלהם במרכז מנהטן, על אף שהחזיקו בלא פחות מ-12 סרטים מוכנים להפקה והיו מוכנים להמשיך את הצלחתם המסחררת ללא שיקולים של בעלי מניות, נותרה בעיה אחת מרכזית לויינשטנים: הארווי איבד את הרצון לעשות סרטים.

"הורדתי את העיניים מהכדור", מספר הארווי על השנים האבודות של 'Weinstein Company'.החברה המשיכה להוציא סרטים בקצב בין 2005 ל-2008, אבל אני איבדתי את הדרייב למצוא את הסרט הגדול הבא". בתקופה הזו ניסה הארווי לירות לכל הכיוונים: הפקות טלוויזיה, מחזות בברודווי ואפילו ניסיון להשקיע באתר שהתיימר להתחרות בפייסבוק. "הבעיה הייתה שניסיתי לעשות כסף", הוא טוען, "גיליתי שאני ממש גרוע בזה".

אחרי שלוש שנים של ניסיונות כושלים, החליט ויינשטיין להקשיב לקולות החברים הקרובים ולחזור לעשות את מה שהוא יודע טוב מכולם. בתחילת 2008 הוא נפגש עם קוונטין טרנטינו, האיש אותו גילה 16 שנים קודם לכן בסאנדנס, ונדלק מתסריט מהפכני על סרט מלחמה של חוליה יהודית בנאצים. הוא חזר לעבוד במרץ, דחף את הסרט בכח בעונת הפרסים של 2009, הפך אותו להצלחה מסחררת, אבל סיים רק עם אוסקר אחד, מינורי יחסית (שחקן המשנה לכריסטוף וולץ). עם זאת, לאף אחד כבר לא היה ספק: הארווי חזר.

שיבת המלך: הארווי חוזר לצמרת

ב-2010 הגיע הקאמבק של הארווי לשיא שאותו מעטים בלבד הצליחו לצפות. לקראת אותה שנה הוא בחר, כהרגלו, בשלושה סרטים עצמאיים בעלי סיפור מקורי: "פייטר", "בלו ולנטיין" ו"נאום המלך", סרטו השני בלבד של במאי בריטי אלמוני בשם טום הופר. כל השלושה זכו לביקורות נלהבות, רשמו הצלחה קופתית מינורית אך מספקת, ועשו את דרכם בבטחה אל הישורת האחרונה בתחרות החשובה ביותר בעולם הקולנוע. אלא שהפעם היה נדמה שאת הקטר לא יצליח הארווי להדביק.

"הרשת החברתית", סרטם של דייויד פינצ'ר והמפיק סקוט רודין על יצירתה של פייסבוק, דהר בעוצמה אל קו הסיום, כשהוא שובר בדרכו שיא יוצא דופן: זכייה בכל אחד מפרסי המבקרים בהוליווד. הישג שאף סרט בעבר לא רשם לפניו. הקונצנזוס המוחלט סביב זכייתו המתקרבת של "הסרט על פייסבוק" הדהד מקיר אל קיר. בקרב חזאי ומומחי האוסקרים נרשמה אחדות דעים מוחלטת: זוהי השנה של רודין ופינצ'ר.

אך בעוד המומחים מתווכחים על השאלה האם "הרשת החברתית" תגרוף כל פרס אפשרי או תשאיר כמה פירורים לאחרים, היה עסוק הארווי בדבר שהוא יודע טוב יותר מכל: יחסי ציבור. ארוחות מפוארות וערבי הקרנה מיוחדים אורגנו במלונות פאר, אליהם הוזמנו חברי האקדמיה כדי לצפות בסרט על המלך המגמגם, ריצ'רד הרביעי. הוא היה מחמם לב, בריטי להפליא ובעל הפי אנד קלאסי. הנוסחה המושלמת ללבבות המצביעים השמרנים, שלא הצליחו להתחבר לאובר תחכום של הסרט המוביל.

לאט, אך בטוח, התחולל לו המהפך. "נאום המלך" החל לזכות בפרסי האיגודים השונים (הבמאים והמפיקים) וחשף את המהלך המנצח של הארווי: המבקרים והקונצנזוס לא חשובים, רק הפוליטיקה הפנימית מדברת. כמו אצן מנוסה במיוחד, פרץ הסרט של הארווי אל הפסגה בדיוק ברגע הנכון, בדרכו לניצחון מוחץ בערב החשוב באמת: פרס הסרט, הבמאי, השחקן והתסריט הלכו כולם לידיים של הויינשטנים. אחרי 6 שנים של חיפוש עצמי, חזר הארווי אל מקומו הטבעי.

את הרגעים המעטים שבהם הוא לא קורא תסריטים, בוחן סרטים עצמאיים בלתי מוכרים או בוחש בפוליטיקה של עיר הסרטים, מבלה הארווי לצד אשתו השנייה. ג'ורג'ינה צ'פמן, שחקנית ומעצבת אופנה בריטית, ודוגמנית מובילה לשעבר. השניים החלו לצאת בשנת 2004, כשצ'פמן הייתה רק בת 24, בדיוק מחצית מגילו של הארווי. אם תרצו, זוהי ההוכחה המושלמת לטענה שויינשטיין הוא למעשה "אנגלופיל", שמאוהב בקולנוע ובעשייה הבריטית ומעדיף אותה לא אחת על פני זו האמריקאית. ומה התוכנית לעתיד? "אני רוצה לביים סרט על גטו וורשה", הוא מספר בראיון, "הוא יעסוק ביהודים שהורגים נאצים מזורגגים בכמויות אדירות. אני אביא את סקורסזה ושפילברג להפקה, דיימון, אפלק ופאלטרו יככבו ואני אשב לי ליד המצלמה ואחלק הוראות".

חזון בשחור ולבן

הכתבה הזו נכתבת בשלהי דצמבר, עמוק בתוך עונת הפרסים, התקופה בה הארווי פורח. גם את 2012 הוא התחיל, כהרגלו, מעמדת האנדרדוג. בעוד האולפנים היריבים מגייסים כשרונות על כקלוני ופיט, ומציבים תקציבי ענק בידי במאים כמו וודי אלן וסקורסזה, הלך שוב הארווי אל המקום הכי לא צפוי עליו ניתן היה לחשוב. עוד בשלהי השנה שעברה רוכשת "חברת ויינשטיין" את סרט הביכורים של במאי צרפתי אלמוני לחלוטין, מישל הנביצ'יוס. ואם זה לא מספיק, הנה השוס הגדול באמת: מדובר בסרט אילם בשחור-לבן.

"הארטיסט", סרט מחוה לקולנוע האילם של שנות ה-20, היה אמור להיגנז ולהיזרק למקום בו אינספור סרטים ללא הפצה מצאו את דרכם. אלא שעין הקסם של הארווי הבחינה בפוטנציאל הגדול, והחליטה לפעול. ומה אתם יודעים? זה שוב הצליח לו. "הארטיסט" זכה בפסטיבל טורונטו, הנחשב למנבא הטוב ביותר של האוסקרים מבין הפסטיבלים השונים ברחבי העולם. הוא מחזיק במספר הבחירות הרב ביותר בפרסי המבקרים עד כה, ולאחרונה זכה במספר המועמדויות הרב ביותר לטקס "גלובוס הזהב". בשלב זה הוא מסומן כמועמד המוביל במירוץ.

בכל מקרה אחר היינו אומרים שמדובר בפוקס, שזה לא יחזיק, שאין סיכוי בעולם שסרט כזה יבחר אי פעם לאוסקר. אבל אנחנו מדברים על הארווי ויינשטיין, האיש עם הסיגר, החליפה והחולצה המקומטת. השליט האמיתי של שוק הקולנוע בהוליווד. ולכן, אם היינו במקומכם, היינו שמים את כל הכסף שלנו על כך שב-26 לפברואר, בסופו של הערב הגדול ביותר של תעשיית הקולנוע, שוב יעמוד הארווי ויינשטיין, האיש הכי חזק בהוליווד, לקבל את מה שמגיע לו.

>> 15 הסרטים שכל גבר חייב לראות