הפסקה למען קריעת תחת

"אתה הולך לכתוב על זה, ברור לך".

ההכרזה הזאת הוטחה בפני בזמן שנצמדתי לקיר קפוא וכיוונתי נשק לצד השני של הרחוב. השעה היתה 4:30 לפנות בוקר, הטמפרטורה היתה איפשהו באזור האפס, הייתי ער כבר יותר מ-48 שעות, ושלוש דקות קודם לכן מישהו ירה לי כדור חסר קליע לתוך העין מטווח של חצי מטר.

אני כבר עושה שנים מילואים, אבל אימון כזה עוד לא זכור לי. "אנחנו הולכים לעשות משהו שאף אחד אחר עוד לא ניסה", עודד אותנו המג"ד בתחילת האימון. הו, ימים יפים. והוא צדק. ומה שהיה מדהים לראות הוא איך אנשים שמבלים את רוב יומם ברביצה משרדית, מוצאים את הכוח לרוץ במשך שלושה ימים ולילות, ולסיים את כל זה בריצת אלונקות מטורפת שמתאימה יותר לאחת מהיחידות האלה עם השמות של הציפורים.

סובבתי מבט רצחני לדובר, שהיה שרוע בפינת הרחוב עם מעיל על הראש וסיגריה בפה. "ברור שאני הולך לכתוב על זה".

פעם צנחן, תמיד אוכל חרא

מילואים זו חתיכת חוויה. במובנים מסוימים אין משהו גרוע מזה: לוקחים אותך מהחיים שאתה מכיר, מהאישה, מהילדים, מהשגרה היקרה שלך וזורקים אותך לתוך אורח חיים היררכי, צבאי, מלוכלך, קשה פיזית ונפשית. במובנים אחרים זה בן זונה של דבר: לוקחים אותך מהחיים שאתה מכיר, מהשגרה המעיקה, מהמחויבויות, מהדדליינים, וזורקים אותך לחופשת אקסטרים יחד עם חבר'ה שאתה מכיר שנים. ערב גברים ארוך במיוחד.

ככה זה תמיד. לפעמים זה כיף יותר ולפעמים נשבר לך הזין. שלוש עובדות שאין עליהן עוררין בסיפור הזה: אחת, בכל פעם שאתה מקבל את הצו אתה מקלל את הרגע שבו בחרת קרבי. שתיים, אתה תמיד הולך בסוף. שלוש, אתה תמיד חוזר בהרגשה שאתה קצת יותר גבר ממה שהיית קודם. הנה, תראה אותך, אתה הסתערת על ג'בלאות וישנת בשטח כמו מניאק בזמן שחברים שלך אכלו סטייק במסעדת הגורמה החביבה עליהם. אתה לוחם זקן וקשוח, אתה. מגיע לך יחס אחר. אתה שזוף, יש לך שריטה עצבנית מתחת לעין ימין כי פגע בך תרמיל מטווח אפס, והצליעה ברגל ימין מהקילומטראז' שדפקת במדבר עוד לא החלימה לחלוטין.

שמע, אתה צודק לחלוטין. וכל מי שיגיד לך אחרת יכול ללכת להתחבא מאחורי איזה מחשב במשרד המחומם שלו ברמת החי"ל. תרגיש טוב עם עצמך גבר. לא כל אחד יכול לעשות את מה שאתה עושה. ועזוב את הקושי הפיזי – בעצם אל תעזוב. לסחוב על הגב אספקה ל-48 שעות לא בא ברגל, ססעמק. גם לא לצעוד במדבר בתוך רוחות מקפיאות דם, עם שלפוחית ברגל בגודל אגרוף.

ועכשיו: דברים שלא ידעתם על מילואמיניקים

חייבים להגיד את זה: בתוך כל החרא, יש גם כמה פנינות איכותיות שאתה לא יכול למצוא באף מקום אחר.

למשל, פתאום זה נראה לך הגיוני לגמרי להיצמד לגבר אחר מתחת לשק"ש – כי זאת הדרך היחידה להתחמם, וחוץ מזה הקרבה הזאת עושה לך טוב בלי שום קשר. או שפתאום אתה מוצא את עצמך אחרי לילה שני בלי שינה, עם עשרים וחמישה קילו על הגב ואותה שלפוחית ארורה, מסתכל על השמש הוורודה עולה מעל המסגד שאתה תכף הולך להסתער עליו. אתה שוכח את הכאב ומוצא את הזמן לפלוט, "חבר'ה, תראו איזה יופי", לשלוף מצלמה ולהנציח את הרגע.

ואז אתה רץ, רץ על רגליים תשושות ודואבות, רגליים שבאזרחות יודעות ללכת מהחניון למשרד ובחזרה אבל פה אתה מדלג על בולדרים כאילו אתה מינימום טירון בסיירת ולא מילואימניק לא מגולח עם פוזה של ויאטנם.

אתה מסתער על הבית הראשון, לוקח אותו באש, ברימון, מטהר אותו וממשיך לבית הבא. אתה חוצה את הרחוב באטרף, נצמד לקיר כאילו החיים שלך תלויים בזה ומסתכל על כל החלונות מסביב כדי לראות מאיפה מציץ קנה. זה רק אימון, אבל אתה יודע שמחר אולי תיכנס לעזה, או אפילו לאיזה כפר סורי, ומי שיירה בך מטווח אפס לא יהיה בימוי אויב עם כדורים חסרי קליע. אתה מתאמן כדי להיות טוב במה שאתה עושה, לפחות טוב יותר מהאויב.

בסוף האימון – זה היה בדיוק אחרי שסיימנו ריצת אלונקות של כמה קילומטרים, אחרי עוד לילה לבן – אני זוכר שעמדתי מתנשף, מקפץ על רגל אחת (השלפוחית התפוצצה סוף סוף). מישהו נעמד לידי והתנשפנו כמה רגעים ביחד. "אתה רואה, אנחנו סתם מתבכיינים, הכול אנחנו עושים בסוף", הוא אמר. הסכמתי איתו.

טפחנו אחד לשני על השכם, ונפלנו על האספלט מעולפים. איזה גברים אנחנו.