לקבור את החבר הכי טוב שלך

לא יודע כמה דיאט רד-בולים מזוייפים צריך כדי להרוג בנאדם, אבל אחרי ששתיתי את הפחית השביעית הידיים שלי התחילו לרעוד, אני לא בטוח ממה. התיישבתי מתחת לעץ והחזקתי בחוזקה את חפירה בידיים כדי להסתיר את הרעידות. ממולי נפרש לרווחה הקבר הטרי שחפרתי במו ידיי הדואבות. תיכף אוריד לשם את אהבת חיי ואכסה אותה בחול.

באדי היה איתי 13 שנים. חלקנו הכל. חלקנו מיטה, חלקנו סנדוויצ'ים וחלקנו משפחה. גם כשהרגשתי שכל העולם נגדי, הוא היה שם כדי לקבל אותי בזנב מכשכש ועיניים זורחות. כל מה שביקש ממני בתמורה זה שאזכור למלא לו את צלחת המים והאוכל מדי פעם, והוא אף פעם לא שמר לי טינה אם שכחתי.

אין הרבה משימות פיזיות קשות יותר מחפירה באדמה קשה. ואין מעשה מנטאלי קשה יותר מלכרות קבר לחבר. נאלצתי לעשות את שני הדברים אחרי יומיים חסרי שינה. יומיים בהם הפכתי מבעלים גאה של כלב לסתם גבר בודד.

מה עושים כשחבר מבקש ממך למות?

יום קודם לכן ירדתי עם באדי לטיול בגינה, בדיעבד זה היה הטיול האחרון שלנו יחד. אחרי שהיינו כל כך הרבה שנים ביחד לא היינו צריכים מילים כדי להבין אחד את השני. באדי נכנס לתוך שיח ונתן לי מבט בעיניים של "להתראות ותודה על כל הבונזו". כלבים עושים את זה בסוף דרכם, מתבודדים לתוך הטבע ומתים. בני האדם החליטו משום מה שלתת לזר להזריק להם רעל מלאכותי זה המעשה ההומאני יותר.

כשבאדי ביקש ממני שאניח לו למות לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, איך מסרבים לבקשה כזאת שמגיעה מחבר ותיק? מצד שני, איך אפשר שלא. נאלצתי לשים לו חגורה ולקחת אותו בעל כורחו חזרה הביתה. לא אמרתי כלום לאף אחד. ידעתי שהזמן שלנו יחד נקצב אבל לא הייתי מוכן לוותר עליו. עדיין לא. הרגשתי חלש.

כל בעל כלב בטוח שהכלב שלו הוא הכי טוב בעולם. אני לא שונה. באדי היה הכלב הכי טוב שהכרתי בחיי, והכרתי לא מעט. אחת ממעלותיו הרבות הייתה שהוא היה כלב בריא כל חייו. גם בימיו האחרונים הוא לא עשה את צרכיו בבית, לא נבח ולא יילל, למרות שהוא סבל.

אחרי שלא יכולנו לראות אותו סובל כל כך לקחנו אותו לווטרינר תורן בשלוש לפנות בוקר. באדי הזקן לא ויתר על ההזדמנות האחרונה ליהנות משיטוט ברחוב חדש. הוא רחרח כל אבן מדרכה, השתין על כל עמוד ורק בסוף הוא נזכר בשביל מה באנו.

"רציתי לתת לו ללכת, אבל לא יכולתי"

הרופא נתן לו עוד זריקת טשטוש, ועוד אחת. ניסינו לשים לו מסכת חמצן שתעזור לו לנשום. הוא לא רצה לשתף פעולה. עקשן היה הכלב שלי, בדיוק כמוני. הווטרינר ביקש שנרים את באדי על השולחן כדי שיוכל לעשות לו בדיקה. באדי עלה על השולחן, זרק לי מבט, והחליט שנמאס לו. הוא הניח את ראשו הקטן עליי, עצם את עיניו, ולא פקח אותן שוב.

הווטרינר אמר שאין לו דופק והחל לעשות לו החייאה. הוא פתח לו את הפה, נתן לי מפוח אוויר וביקש ממני להנשים אותו. הייתי צריך להחזיק לבאדי ביד אחת את הלשון וביד השנייה ללחוץ חזק על המפוח כדי להזרים חמצן לתוך ריאותיו. הוא הגיב, הדופק חזר. היד שלי המשיכה לעבוד, אבל כל עצב בגופי אמר לי להפסיק.

המשכתי להנשים את באדי, שהסתכל לי ישר בתוך העיניים. רק חיכיתי שיגיד לי להפסיק. רציתי ממש להיות יותר "גבר" בשבילו. רציתי לתת לו ללכת בלי להילחם בבלתי נמנע. אבל לא יכולתי.

המשכנו בניסיונות ההחייאה והלב היקר של באדי המשיך לפעום, אבל הוא כבר לא היה איתנו באמת, גם לא רצה. כל כך רציתי לתת לו את מה שהוא רוצה, אבל לא הצלחתי. בסוף הווטרינר אמר איזה משהו בסגנון עדות ה"עשינו הכל", "אין עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות" והפסקנו. ביקשתי ממנו להשאיר אותנו לבד. ליטפתי לו את הגב, נישקתי לו את הרגליים. וזהו.

אחרי דקות ארוכות הווטרינר חזר והתחיל להסביר לנו מה בדיוק קרה, לא שזה באמת היה משנה. אני מודה שבכלל לא הקשבתי. הווטרינר עצמו היה צעיר למדי ואני חושב שהוא לקח את זה די קשה, הוא התקשר לאחד מעמיתיו למרפאה כדי לסגור את החשבון. ככה זה.

החזרנו אותו הביתה כדי לקבור אותו. הוא נח בפעם האחרונה במיטה שלו. שקט ושליו כמו מלאך שחור. ניסיתי למצוא באינטרנט חנות לכלי עבודה שנפתחת מוקדם כדי לקנות כלי חפירה, וגיליתי שיש דברים שאי אפשר למצוא בגוגל.

ועכשיו יש לו קבר. קרוב לבית בה הוא גדל, סמוך לגינה בה הוא אהב לטייל ולא רחוק מהעץ בו אני ואהובת נעוריי חרטנו את שמותינו. של שלושתנו כמובן. טמנו אותו באדמה עם השמיכה האהובה עליו, עם עצם, שתי כריות, כדור טניס והרבה מאוד חול ואבנים, כדי להרחיק את טורפי הנבלות. עוד לפני הגשמים, האדמה שמעל הקבר הפכה לאי של ירוק באמצע חורשה חומה.

13 שנים באדי היה איתי. זו חתיכת תקופה. הכרתי אותו כששנינו היינו גורים וגדלנו יחד. הוא לימד אותי הרבה דברים על איך להיות גבר. לא בכיתי בכל התקופה שהוא היה איתי. נראה לי שלמדתי את זה ממנו. לא בכיתי גם כשהוא מת. גם כשכולם סביבי בכו על אובדני. גם כשהלב שלי כמעט התפוצץ מכאב.

באדי היה בשבילי חבר, אח, שותף לדרך. כל כך רציתי להעלות על הכתב פיסות מחייו אבל כל מה שאני מצליח לעשות כרגע זה להתאבל על מותו ולהתעסק בזה. מי יודע, אולי זו הדרך האישית שלי לבכות עליו.