אחד האתגרים הקשים ביותר לנו כהורים, זה להגיד דברים מסוימים לילדים גם כשחסרות לנו מילים. כיצד להסביר להם דברים שגם אנחנו מתקשים להבין, לשאת, להסביר לעצמנו?
מה עושים? יש לי בכל זאת כמה עצות
רעננה. "פנינת השרון", ה"סיליקון ואלי" של המזרח התיכון. אמא רוצחת את שתי בנותיה ומתקשרת לבעלה להודיע לו על המעשה. זה קרה פה בפינה. זה קרה בבית ספר של הילדים שלי. זה קרה בכיתה א' המקבילה לכיתה שלהם. קרוב. קרוב מאוד ומפחיד. מפחיד מאוד.
בתוקף תפקידי כפסיכולוגית של מסגרות חינוכיות, הזדמן לי לא פעם להיות נוכחת במצבים שבהם הייתי צריכה לעבוד עם משפחות ברגע האמת של קבלת בשורה קשה. של התאבדות אחד מההורים, התאבדות של מתבגרים, מוות בעקבות פיגועים או מחלה קשה. לשבת עם ילדים קטנים בביתם, כאשר לפני מספר שעות אבא שלהם תלה את עצמו ולהסביר להם מה קרה - האמינו לי, זה לא תענוג גדול, אך בהחלט דבר הכרחי.
כיצד מסבירים לילדים דבר מזעזע כמו האירוע של שתי הבנות שנרצחו ברעננה?
קודם כל, להשתדל לא לחשוף את הילדים, באופן יזום, לחדשות המפרטות את הזוועה. כדאי שהמידע יועבר אליהם בהתאם למידת הסקרנות שלהם ובאופן מבוקר.
חשוב להתאים את עצמנו ואת המידע ליכולת ההבנה של כל ילד לפי גילו. כלומר, יכולת ההבנה והשיפוט של מצבים של ילד בן 8 היא אחרת מזו של ילד בן 5 או בן 12.
אם הילד מעלה את הנושא, נסו קודם כל לשמוע ממנו מה הוא יודע על האסון ואפשרו לו לשאול שאלות. ברור שלא על כולן יהיו לנו תשובות וזה בסדר גמור. הרבה פעמים, יותר חשוב לילד לשאול ולדעת שמותר לו לשאול, מאשר לתת לו תשובות חד-משמעיות. מה גם שאין לנו תשובה על השאלה המתבקשת: "איך אמא יכולה לעשות דבר כזה?"
"אצלנו דבר כזה לא יקרה לעולם"
ואם הם כבר נחשפו ושואלים, זה מה שתגידו להם:
1. חשוב להעביר להם את המסר שקרה אסון למשפחה הזאת. מה שקרה הוא נורא עצוב וגם נדיר.
2. רק במקרים נדירים ילדים מתים בגיל כל כך צעיר. גם כשהם חולים, הם מטופלים על ידי רופאים מאוד מאוד טובים שיודעים בדיוק איזו תרופה לתת להם. לכן, אין מה לדאוג, ילדים לא מתים בכזאת קלות.
3. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה למשפחה הספציפית הזאת. כנראה שהאמא הייתה מאוד מאוד חולה ולא הצליחה לשמור על הבנות שלה כמו שצריך. זה דבר מצער ביותר אך גם נדיר ביותר.
4. אבל אצלנו דבר כזה לא יקרה לעולם, כי אני יודעת לשמור עליכם טוב מאוד, ויש גם את אבא שיודע, את סבא, סבתא, דודה וכו'.
אחד מהעקרונות החשובים היא לאפשר לילד לדבר ו"לאוורר" את הנושא שמטבע הדברים, עלול להציף חרדות ופחדים חבויים.
אני קמה ליום שבו בבית הספר ידברו עם הקטנים בני ה-6 שלי, על נטלי, תלמידת כיתה א' בבית הספר, שלא תחזור לעולם. היום הילדים שלי יאבדו מעט מתמימות הילדות שלהם. טעם מר בפה.
ריטה כהן-וולף היא פסיכולוגית חינוכית מומחית להתפתחות הילד
פורסם לראשונה באתר אמהות אובדות