"מה מציגים פה הערב?", שואל בחור ספק סקרן ספק פלרטטן מישהי בשנות ה-20 לחייה שעומדת ליד הקופות בצוותא. "שלא תדע", היא מצחקקת. "זקנים בני 80 עושים סטנד אפ".
"מה, רציני?", הוא זוקף שתי גבות רמות.
"נשבעת לך, הכי רציני בעולם". היא מביטה בשעון כשחברה שלה בדיוק מגיעה והן ממהרות להיכנס לאולם. הבחור ייאלץ להישאר בחוץ, בלי מספר ובלי כרטיס, כי המופע כבר סולד אאוט מלפני שבוע.
בערב אחד באמצע חודש דצמבר התמלא אולם צוותא 3 עד אפס מקום בהמוני סקפטיים בכל הגילאים. הם באו לחזות בבכורה של "יוצאים מהבוידעם" – מופע צחוקים ודאחקות על זיקנה - בכיכובם של תשעה ניצולי שואה שמכנים את עצמם "השמוניסטים".
"לא נראה לי שאנחנו הולכים להיקרע הערב", אומרת אחת היושבות באולם לבן זוגה לפני פתיחת המופע. הוא מהנהן: "זה לא ההומור שלנו, אבל כל הכבוד להם - לעשות דבר כזה בגיל שלהם, ולכי תדעי".
ביטוח לאומי, קמטים ובריחת סידן הם לא בדיוק החומר שממנו נכתבים מערכונים ב"ארץ נהדרת", ואנשים בני שמונים, שלא לומר ניצולי שואה, הם לא בדיוק הליהוק המתבקש, אבל כל החששות והתהיות של הצופים מתבדים עם האור הראשון שנדלק על "החבובות" – ארבעה זקנים שיושבים בצד הבמה ומריצים בדיחות ששום סבא לא היה מעז לפלוט ליד הנכדים שלו.
"איך זה שאת כל כך שזופה?", שואל אחד, אליעזר, רק בן 95, את חנה בת ה-87, "מה לעשות?", היא מתנצלת, "כל ההלוויות בצהריים". רעמי צחוק משולחי רסן נשמעים בקהל. זהו, נשבר הקרח, ויש מצב שאפילו הסטיגמה. מכאן ואילך המופע נסוב סביב סוגיות דייטינג וסקס בוערות בגיל השלישי, סלנג של צעירים, חידושים טכנולוגיים כמו אייפון ופייסבוק, לצד הרבה הומור שחור על שכחה, שיניים תותבות, תרופות סבתא או מוות. ואף מילה על שואה.
"תגיד תודה שבכלל קמנו היום"
כשפגשתי אותם שעות ספורות לפני המופע היה קשה להאמין שאכן הולך להתקיים משהו כזה בערב. "היום בבוקר הם אמרו לי 'טוב, תגיד תודה שבכלל קמנו היום'", מתבדח הבמאי של המופע, אסף בלאו, שמנחה קבוצות תיאטרון קהילתי, בעיקר של קשישים. בינתיים, על הבמה, בחזרה האחרונה, מסתובבת לה חבורה מבולבלת של זקנים, שעושה הכול הפוך ממה שאסף אומר (או בעצם צועק מתוך התחשבות בקשיי השמיעה). הוא נותר קר רוח וחוזר על כל הוראת בימוי פעמים רבות ובסבלנות אין קץ, כאילו שאין איחור מטורף בזמנים.
באחת ההפסקות אני מתיישבת עם שלושה מהשמוניסטים – אריק פיינר (88), מלכה חדיו (77) ורותי בר אור (72). כשאני שואלת לגילם, הם עושים "טפו טפו" קבוצתי על השולחן. "אני התינוקת של הקבוצה", אומרת רותי, אישה מטופחת שבהחלט אי אפשר לתת לה יותר מ-60. כל אחד מספר לי בגאווה על עברו המפואר לפני שהפך לפנסיונר. לאריק הייתה מתפרה גדולה, "תפרתי בגדי נשים", הוא מספר, "לפני ארבע שנים התאלמנתי מאשתי, ויש לי שתי בנות. תמיד נשים".
"טוב מאוד אריק, הן מחזיקות אותך טוב", מצחקקת רותי.
רותי לא יצאה לעבוד עד שהילדים כבר היו מספיק גדולים, "כילדה שהייתה בשואה ולא קיבלה מה שהיא הייתה צריכה לקבל, היה לי חשוב לתת לילדים שלי הכל", היא אומרת. בגיל מבוגר היא פנתה להיות קוסמטיקאית ומורה לברידג'.
מלכה הייתה אחות מוסמכת, "עבדתי שבע שנים במקצוע, באיכילוב", היא אומרת. "אבל היו לי ארבעה ילדים, תמיד מישהו היה חולה ובעלי המסכן לא ישן בלילות. הייתי חייבת להפסיק". ביחד עם חברה היא פתחה גן ילדים שנוהל במשך 28 שנים. "גן מלכה", היא מחייכת. "תגידי בגבעתיים וכולם מכירים. כמו שכולם מכירים את הסביח של עובד".
לכל אחד יש מלא נכדים ונינים. הם אמנם הולכים לאט ובזהירות, אבל בכל הנוגע לדיבור, קשה להדביק את הקצב שלהם - הם נכנסים אחד לדברי השני והאדרנלין בוקע מגרונם.
אז מה, מתרגשים לקראת המופע הערב?
אריק: "לא!".
מלכה: "גם אם כן, אז מה? גם שחקנים מקצוענים...".
רותי: " אנחנו מתרגשים כבר כל כך הרבה זמן. בחודש האחרון לא ישנו בלילות...".
מלכה: "לא למה, אני ישנתי".
רותי: " נורא דאגנו שזה לא ירוץ כמו שצריך".
מלכה: "אריק, אתה ישנת בלילות?"
אריק: "אני לא ישן טוב בלי קשר".
אריק, מלכה, ורותי, וששת חבריהם הנוספים, הצטרפו לפני שנתיים ל"קבוצת התיאטרון התיעודי להנצחת השואה" בבית הגמלאי בגבעתיים. מדי שבוע הם עברו תהליך שבמסגרתו הם הכירו אחד את השני, הקשיבו לסיפורים ולזיכרונות מהתקופה השחורה ההיא, וגם למדו בפעם הראשונה בחייהם לשחק, כדי להעלות את הסיפורים על הבמה.
הקבוצה העלתה מופע שנקרא "קליפות" ובו, כמצופה מהשם, החברים הסירו מעליהם את הקליפות, בלי טיפת הומור. "המופע זכה לביקורות חיוביות וקיבלנו תקצוב להמשך פעילות", מספר אסף הבמאי. "מדי יום חמישי בשעה ארבע וחצי היינו צריכים להתחיל את המפגש. תמיד התחלנו בחמש, כי היינו יושבים עם קפה ועוגיות, והם היו מספרים לי את הבדיחות שלהם. החלטתי שאני רוצה להעלות איתם מופע קומי על הזיקנה, שלא רק אני אהנה מהבדיחות. הם נורא התלהבו מזה!".
באמת? התלהבתם מהרעיון של לצחוק על הזיקנה?
רותי: "אני אמרתי לו 'חלומות באספמיה' ישר, כי זה לא נראה לי".
מלכה: "לא האמנו, צחקנו על עצמנו".
אריק: "זו הייתה באמת קומדיה".
רותי: "זה פשוט הזוי. הזוי!".
אריק: "אי אפשר לתאר את זה, משואה לקומי? זה כמו לעבור משואה לתקומה".
"לאסף היה מין וויז'ן שהקבוצה שלנו כל כך מגובשת, שהוא יכול לעשות אתנו גם דברים שאינם קשורים לשואה...", אומרת רותי, ומלכה קוטעת-ממשיכה אותה: "וזה לא שאין לנו חוש הומור, ברוך השם יש לנו בשפע, אבל אנחנו לא שחקנים". "כולנו חובבנים בעצם", מוסיפה רותי, ומלכה מתפרצת: "איזה חובבנים?! בחיים לא שיחקתי!".
פייסבוק? אין להם זמן לזה
בסופו של דבר, החבר'ה עיכלו את הרעיון הלא פשוט והחלו להזרים לאסף מערכונים ובדיחות שהם כתבו בעצמם. "אני זרקתי להם רעיונות, הם זרקו לי בחזרה", משחזר אסף. "עברנו על טקסטים ומצאתי שהם מדברים לא רק על תרופות סבתא, אלא גם על סקס בגיל השלישי, אחת מספרת על ויאגרה שבעלה לוקח. היו קטעים על דייטים בגיל 70 פלוס. נחשפתי לעולם שאני לא מכיר. אני עובד הרבה עם אנשים זקנים אבל לא עם אנשים זקנים מגניבים, והם כאלה".
זיקנה היא דבר מצחיק?
רותי: "מצחיק? לא...".
אריק: "המילה הזאת, 'זיקנה', כבר לא מצחיקה".
מלכה: "אבל יש סיטואציות שהן כן מצחיקות. למשל, בקטע הבין-דורי, שהנכדים מדברים בשפה שלהם ואנחנו מדברים בשפה שלנו, ויש לא מעט בלבולים".
אריק: "כשאתה יושב עם הנכדים, אתה צריך למצוא איתם שפה משותפת, והומור היא שפה כזאת. אתה מספר להם בדיחות, מהחיים שלך, ואתה רואה שהם צוחקים".
"אני הצעתי הרבה בדיחות", מספר אריק ושולף את הבדיחה הכי חזקה שלו (שלוקחת בגדול במופע). "נכד בא לבקר את סבתא שלו, ולוקח איתו עוד חבר. החבר משתעמם בזמן שהנכד מדבר עם סבתא ורואה קערה עם שקדים על השולחן. אז הוא מתחיל לאכול, ואוכל ואוכל. עד שסבתא גומרת את השיחה עם הנכד, הוא גמר את כל השקדים. כשקמים ללכת, הוא מבקש מהסבתא סליחה שגמר לה כל השקדים. היא אומרת, יינגלע, לבריאות לך, אני בין כה אין לי שיניים בשביל שקדים – סך הכל מצצתי את השוקולד".
אגב, אתם מכירים את "החבובות"?
אריק: "לא ראיתי את זה אף פעם".
רותי: "לא ראית? אוי, היה שם אחד זקנצ'יק עם שפם לבן ושיער לבן שכל פעם היה נרדם".
אריק: "מי זה? בראבא?"
רותי מצדה כתבה סצנה שבה מתנהל פאנל מומחיות בסגנון תכניות הבוקר. היא שיחקה את הסקסולוגית וחברותיה שיחקו יועצת לצמחי מרפא, טבעונות ותרופות סבתא, מתקשרת וקוראת בכף היד, ואחרונה חביבה שיחקה יועצת לחינוך ותקשורת בני נוער. מספר צופים "מושתלים" בקהל שאלו אותן שאלות. לבחורה שסובלת משעירות יתר רותי מציעה לקבוע דייט באפילה.
"קיבלנו עוד שאלה לסקסולוגית", אומרת מלכה שמשחקת את המנחה. "בעלי לא מעוניין בי מינית, מה עליי לעשות?". רותי מציעה לרכוש פריט או שניים מקולקציה זוהרת וסקסית בטירוף של חנות שקר כלשהי להלבשה תחתונה. אם זה לא יעבוד, אז לרעות בשדות זרים. מסתבר שלמלכה הייתה הצעה נועזת יותר שצונזרה על הסף.
יש מצב שאתם אפילו יותר נועזים מאשר על הבמה?
מלכה: "גם כן היא, מילה פשוטה ועשו צנזורה. למה מה קרה?".
רותי: "יש עניין של טעם טוב".
מלכה: "רציתי להגיד 'שיבוא אליי'. מה, זה לא מצחיק? כאילו אנחנו ילדות בנות 13..."
רותי: "לא אכפת לי שהיא תגיד מה שהיא רוצה, רק לא בקטע שלי, שתעשה לעצמה קטע משלה ותגיד מה שהיא רוצה".
מלכה: "אבל אסף אמר לי שבתאטרון מותר להגיד הכל".
רותי: " אני לא מוכנה שתציעי את עצמך מעל הבמה!".
תגידו, יש דייטים בגיל שלכם?
מלכה: "יש יש, בטח שיש. בתיה מהקבוצה היא חברה של אריק. היא אומרת ידידה, אני יודעת מה..."
אריק: "אנחנו ידידים, משחקים ברידג' ורמי כל שישי. יש לי הרבה ידידות מאז שאני בקפה אירופה".
מלכה: "קפה אירופה זה קפה לניצולי שואה שנמצא במרכז הגמלאי בגבעתיים. באים לשם כדי למצוא. אני מתנדבת, מכינה למאתיים איש שולחנות עם ארוחת ערב קלה".
רותי: "איזה ארוחת ערב?".
מלכה: "בורקס, עוגות ופירות זה לא ארוחת ערב?".
רותי: "איזה ארוחת ערב? אנחנו באים בארבע".
מלכה: "אבל אני אוכלת את זה, לא אוכלת בבית".
רותי: "זו בעיה שלך שאת לא אוכלת בבית".
מלכה: "לפעמים אני רואה את הזוגות בקניון גבעתיים מבלים ביחד ובסוף היא נשארת והוא עולה בתחנת אוטובוס. בגלל הירושות והבתים הם מפחדים. מבלים אבל חיים לחוד".
ומה עם אתרי הכרויות?
מלכה: "אני לא יודעת אם הן הולכות".
רותי: "לאתר לא הולכים – לאתר נכנסים!".
המלכה: "נו בסדר, אני יודעת. הבת שלי הכירה דרך האינטרנט את בעלה".
ומה אתם חושבים על פייסבוק?
אריק: "הנכדה הכניסה אותי לפייסבוק. פתחה לי פרופיל ותוך זמן קצר היו לי איזה מאה חברים".
מלכה: "יפה!".
אריק: "אבל אני לא מסתדר עם זה".
רותי: "פייסבוק זה טירוף ששוטף את כולם, מקטן עד גדול. הנכדות, הבנים, כולם בפייסבוק. אבל אני לא שם".
מלכה: "אין לי זמן, נשבעת לך שאין לי".
רותי: "אבל לא צריך הרבה זמן בשביל פייסבוק!".
מלכה: "צריך, בטח שצריך. אני כל היום בתשבצים, לא נשאר לי זמן לזה".
אתם מבינים מה קורה בפייסבוק פחות או יותר?
רותי: "בטח, אני מבינה בטכנולוגיה נפלא, רק לא יודעת להשתמש. אני גם יודעת מה זה אינסטגרם".
מלכה: "הבן שלי מתכנת, הבת שלי מתכנתת, ויש לי שלושה מחשבים בבית, אבל אני לא מתקרבת אליהם".
מה אתם חושבים על הצעירים של ימינו?
רותי: "כל החבר'ה הצעירים שאנחנו פוגשים בגבעתיים, שעובדים עם ניצולי השואה, פשוט נהדרים".
מלכה: "חוץ מהרוסים שהביאו את השתייה הזאת. לא רוצה להגיד את זה, אבל זה יוצא".
אריק: "הם הביאו גם רופאים ואחיות, אי אפשר להכליל".
מלכה: "הם הביאו את התרבות, המוזיקה".
רותי: "גם זה וגם זה".
מלכה: "בזמננו ילדים קטנים לא שתו".
מה אתם אומרים על זה שילדים בני 12 שותים ומעשנים?
אריק: "זה עצוב מאוד".
רותי: "הבעיה שהצעירים סופגים קודם כל את הדברים הלא טובים, קודם כל הצעירים מתפתים
לדברים הלא טובים כי זה מאוד קל נגיש וכנראה גרובי כזה..."
מלכה: "לא, לא, זה בעיות במשפחה".
רותי: "לאו דווקא".
מלכה: "רובם זה ככה".
רותי: "בני הנוער מושפעים אחד מהשני בצורה מאוד חזקה. אם אין יד מכוונת, אם זה בבית הספר או בבית, מאוד קל לגלוש לכיוון הלא טוב".
אריק: "ההורים לא יודעים להגיד 'לא'. זה מתחיל מפה. אפילו ילד שלא מתנהג טוב, במקום להעניש ולהגיד לא, היום לא תצא ולא תקבל, אז בסופו של דבר נותנים לו כל מה רוצה. אנחנו הלכנו לבית כנסת שני ק"מ בשלג, בקור. פה רחוב ליד השני – אמא בואי תיקחי אותי. אין לי כוח".
זמן להגשים חלומות
אפילו שלרובם יש רשימת תרופות ארוכה ועבר רפואי לא פשוט, הם לא מונעים מעצמם את התענוג השבועי בקבוצת התיאטרון. "בשנה שעברה, חודש לפני המופע הראשון, היה לי אירוע מוחי", מספר אריק.
אז מה עשיתם?
מלכה: "הוא יצא מזה".
רותי: "חזר במלוא המרץ".
אריק: "הנוירולוג אומר לי, 'אתה לא תהיה הרבה זמן פה, נתן לי חצי שנה'. אמרתי, 'חביבי, לא אצלי'. חזרתי ישר מבית החולים לחזרות של ההצגה".
וואו, זה מדהים!
מלכה: "וגם את כל הבדיחות הוא זוכר בעל פה. הוא אומר אולי עשרים בדיחות והכל בעל פה".
אריק: "ילדים אומרים לי, הלוואי שיהיה להם זיכרון טוב כמו שלי, גם הנכדים".
גם מלכה ורותי מרגישות שהקבוצה עושה להן טוב. "המשחק עשה אותנו צעירות בעשר שנים", מצחקקת מלכה. אם לשפוט לפי ביצועי הריקוד של הבנות לצלילי Single Ladies של ביונסה, יש אמת בדבריה.
"כל החיים שלי אני מוקפת בהומור", אומרת רותי. "בקבוצה יש לי הזדמנות להוציא החוצה את כל מה שאני אוגרת בפנים, ולפתח גם את הכתיבה שלי, לא רק את המשחק".
"כשהייתי צעירה, לשחק זה היה חלום חיי", מודה מלכה במבוכה. "רציתי להגיע להוליווד, ואני לא צוחקת. אל תצחקי רותי!". היא מסננת לעבר חברתה שמחזיקה את עצמה.
"אולי עוד תגיעי?", אומר אריק באופטימיות.
"הייתי רקדנית סלונים חלום", היא נזכרת בערגה. "רקדתי בכל המסיבות בתל אביב ורציתי ללמוד איך רוקדים סטפס כמו במיוזיקלס, אבל זה היה רק חלום שעבר כשהתחתנתי".
"מאז ומתמיד אני שחקנית", מהרהרת רותי. "כשאני מקריאה לנכד סיפור, אני מציגה אותו. אף פעם לא מקריאה באופן סתמי, משנה קולות וטונים. הנכדים משתגעים על זה. עכשיו יש לי שתי נכדות שהן בחוג דרמה כי הן ראו שסבתא משחקת וזה עשה להן גם חשק".
כל השלושה מדווחים על פרגונים ותשבחות מצד בני המשפחה שצופים מן הצד בתהליך התיאטרלי שיקיריהם עוברים. "הפתעתי אותם. הם לא חשבו שאני אצליח לעמוד בזה", אומרת רותי. "גם ריקודים, גם שירים יש במופע, וזה לא פשוט. בעלי יודע שאחרי כל השנים שבהן נתתי מעצמי בשבילו ובשביל הילדים, עכשיו הגיע הזמן שלי לפנק את עצמי דרך המשחק".
השמחה והצחוקים גורמים לנו לשכוח שמדובר באנשי בני שמונים, אבל יותר מכל, את הידיעה הקשה שכולם ניצולי שואה עם סיפורי חיים לא פשוטים בכלל. אריק היה בן 14 כשפרצה המלחמה ושרד 7 מחנות שונים כולל את צעדת המוות. רותי הייתה תינוקת בת תשעה חודשים כשהמלחמה פרצה. היא לא זוכרת הרבה, אבל את הסיפורים של ההורים היא לא יכולה לשכוח. ומלכה? לא בדיוק עברה חיים של מלכה: "אני באתי בגיל שש לארץ מלוב", היא מספרת. "השואה לא השפיעה עליי מבחינה נפשית, אבל אמי נפטרה בת 45, כשאני בת 19 ורק התחתנתי. היא השאירה אותי עם שבעה אחים קטנים לטפל בהם".
דממה קלה משתררת והיא ממהרת להפיג אותה עם חיוך מאוזן: "אני לא הרקולס, אבל אני אופטימית". אליה מצטרפים עם חיוכים משלימים רותי ואריק. "אני בעצם בן 81", אומר אריק ומיד מסביר. "אני לא סופר את השנים שבהן הייתי במקום הנוראי".
אסף הבמאי מסמן לכולם להיכנס פנימה לחזרה הגנרלית והאחרונה לפני הדבר האמיתי. אריק פונה להיכנס לאולם החשוך, אך לפתע נעצר ואומר, "נזכרתי במשהו, הומור שחור". כולם נעצרים ומקשיבים. "כולם אומרים לי כמה אני רזיתי וכמה אני רזה, אז אני אומר שאני גם חושב על המוות שלי. שלא יהיה להם קשה להרים אותי ולסחוב, ושלא ייקח הרבה מקום, היום מצמצמים את גודל הקבר".