מי מתעסק עם הבת שלי?

מגדולים אני פוחד, אבל ילד בן שמונה אני קורע במכות. כלומר, אם צריך. אם ממש אין ברירה. זאת אומרת, אם הוא נעמד בדיוק מול הבת שלי, בדיוק כשהיא מתנדנדת, ובלי למצמץ מנסה לזרוק עליה אצטרובל. סתם, כי הוא יכול. אולי זה יצחיק אותו אם יירד לה דם מהראש. אולי אמא שלו זורקת עליו דברים כל הזמן. בכל מקרה, מגיע לו.

היה מגיע לו, אני מתכוון. לא קרה לו כלום. בדיוק באותו הרגע שבו הייתי אמור להגן על שלמות גופה של בתי הייתי עסוק. בזמן שזוגתי התחילה לצעוק "אתה רוצה שאני אספר לאמא שלך מה אתה עושה?" והצורר הקטן נס על נפשו, אני בדקתי את הנדנדות המופלאות של גן המשחקים הבלתי מוכר שבו היינו. חירות חדשה שאימצתי לעצמי מאז שמיקה נולדה - מותר לי לשחק במשחקים של ילדים. אין שום סיבה להתבייש בתשוקה להתנדנד על הנדנדה, או ברצון הבלתי ניתן לשליטה ללחוץ על כל הכפתורים בכדור האורות החדש שקנו הסבא והסבתא. גיליתי מחדש את חדוות המשחק, ואני לא מתכוון לוותר עליה שוב לעולם.

זוגתי ממשיכה לעסוק בעניין הפעוט של ניסיון הפיגוע בבת שלנו. "למה לא עשית משהו?", היא תובעת. "רק במזל מה שהוא זרק לא פגע בה. היית צריך להרחיק אותו ממנה". אני מסתכל סביב, אין אף אחד שאני יכול לשקם את הכבוד שלי בעזרתו. זמן טוב לאסטרטגיה אחרת. "אני לא צריך להגן עליה כל הזמן. היא צריכה ללמוד להסתדר לבד", אני אומר. "ילד שמרפדים אותו סובל בסוף מבעיות של עודף משקל".

היא לא מקבלת את המטאפורה. "להירדם כשהיא משחקת איתך בסלון זה לא לחנך אותה לעצמאות", היא מציינת. אני מתקומם מספיק בשביל לרדת מהנדנדה. "על מה את מדברת, אני לגמרי בעד עצמאות לילדה שלי. לדעתי זה אחד הדברים הכי חשובים בחינוך שלה. קצת אחרי זה שהיא חייבת לנגן בפסנתר".

"באמת?", היא נעמדת, מוכנה לדו-קרב בצהרי יום. "אז אולי אתה מוכן לתת לה להתגייס לצבא?". לא הוגן, אני מציין לעצמי. "אני חושב שאנחנו רחוקים מאוד מזה, אבל באופן עקרוני נראה לי לא לעניין שמיקה תהיה שותפה לכיבוש של עם אחר", אני מסביר בחשיבות. "קשקשן", מציינת זוגתי. "אפילו להפגנות בארבעה בנובמבר הפסקת ללכת, ורק למילואים אתה מתייצב כמו ילד טוב".

איך אני יכול לא להתייצב למילואים? הם שולחים לכלא את מי שלא מגיע. ואז מי ירדים את מיקה בלילה? וכשהיא תהיה בת 18, היא לא תתעורר פתאום ותתחיל לבכות? מישהו צריך להיות שם כדי לחבק אותה. אני לא מוכן שהיא תעזוב את הבית עד שהיא תירדם באופן עצמאי. האמת, אני לא בטוח שאפילו לאוניברסיטה אני יכול לשלוח אותה בלב שלם.

מתקפת נגד

הפָספוּס חוזר לסיבוב נוסף. אני מסתכל על הרצפה לראות מה הוא יכול לזרוק לעברנו, אבל הוא סתם חג במעגלים רחבים מסביב. אני רואה את השפתיים שלו ממלמלות, "אני ארביץ לכולכם", שוב ושוב. כנראה שמדובר רק בנאום פוליטי, ולא בהכרזת מלחמה מעשית, כי אחרי דקה הוא שוב נעלם.

והיא רוצה שאני אתן לבת שלנו להסתובב בלי השגחה במקומות כאלה. כשאני מפנה את המבט, אני מגלה ששוב איבדתי אותן. חיפוש קצר מוצא את מיקה משחקת בחשבוניית ענק. חבל, צעצועים כאלה פחות מעניינים אותי. "גם את לא בדיוק מתכוונת לתת לה להיות עצמאית לגמרי", אני מחליט להמשיך את הדיון, ושייגמר כשאני מנצח. "את לא חושבת שלא שמתי לב שפתאום יש לך הרבה יותר סבלנות לשיחות טלפון מההורים?"

"אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי", היא מנסה למשוך זמן. אני מנצל את רגע הבלבול וממשיך במתקפה. "זה ברור. עכשיו פתאום יש לך סבלנות, כי את גם מתכננת להתקשר למיקה כל יום. פעמיים ביום, אם תוכלי", אני אומר בתוכחה. "למה את לא יכולה לתת לה מרחב?"

"כל הורה רוצה לדעת שהילד שלו בסדר, שלא קרה לו שום דבר רע. כשהיא תהיה בצבא לא תרצה לשמוע ממנה כל יום?" היא שואלת בערמומיות. "הבת שלי לא תהיה חלק ממערכת ארכאית שהתפקיד שלה הוא לשבור את הרוח של כל מי שנכנס אליה וללמד אותו אלימות מהי", אני כמעט צועק. אלוהים אדירים, הם ייקחו אותה לאיזה בסיס רחוק, מלא בקצינים שטופי זימה ומי יודע עוד איזה מחלות. היא בקושי יודעת לאכול בכוחות עצמה, איך היא תגיע לבד לבסיס?

מזל שזוגתי מתכוונת להתקשר כל הזמן. כל מה שאני צריך לעשות זה לשמוע ממנה אם מיקה בסדר, ואז להמשיך ולהתבסס בתור האבא שנתן לבת שלו להסתדר בכוחות עצמה כי הוא מאמין בה. הנה, כבר עכשיו אני לא מרגיש צורך להסתכל בדיוק לאן היא זוחלת. אני בוטח בה שהיא תבין שלא צריך להתקרב לכביש שלידנו.

פתאום בזווית העין, אני מבחין במזיק בן השמונה חוזר לניסיון נוסף לפגוע במיקה, הפעם עם מקל. אני שמח לגלות שאני גבוה ממנו בשני ראשים. מצויד במבט קטלני אני מתקרב אליו, מחכך את הידיים באיום. עד שבתי תדע להגן על עצמה, אני הולך לתת לו את מה שמגיע לו. הוא ילמד לקח שלא יישכח. "היי ילד", אני מרים עליו את הקול. "אתה רוצה שאני אספר לאמא שלך מה אתה עושה?"

>> לטור הקודם: הצצה מגונה
לכל הטורים של אבא נולד