הצצה מגונה

הדבר הראשון שאני מרגיש זו חבטה בירך. עוד לפני שאני מספיק להסתובב נוחתת מהלומה נוספת על הזרוע. "תסתלק מפה, סוטה", זועקת הזקנה שעומדת מולי, חמושה במקל. הכאב רק מחדד את הדילמה – אם אני אכן פושע שנתפס מציץ לחלון זר באמצע היום, אני יכול פשוט לקחת לה את המקל ולהכות חזרה. אם אני אזרח תמים, לא הייתה לה שום סיבה להכות אותי. אני מנסה להנפיק מבט נבוך כדי להבהיר לה שהאפשרות השנייה היא הנכונה, אבל לא מצליח לעורר בה אמון. זה אמצע היום, והיא תפסה אותי מציץ.

"את לא מבינה", אני מנסה להסביר לה בקול נמוך. "הבת שלי נמצאת בדירה הזאת. זה המשפחתון שלה. אני חייב לדעת מה המטפלת באמת עושה איתה. אני דואג לה". אני מרים את הידיים כדי להגן על עצמי מהמכה הבאה, אבל הזקנה ממשיכה להסתכל עלי. "מזל שאין לה יותר מחמישה ילדים בכל שנה", היא מלמלת. "כל הזמן אותו סיפור עם ההצצות. בטלוויזיה אני רואה שיש הורים שמתקינים מצלמות נסתרות כדי לעקוב אחרי המטפלת. תשקול את זה. זה זול יותר. בכל מקרה, אני לא רוצה לראות אותך פה יותר".

אני הולך, מובס. לא מתאים לי להסתבך ככה. אבל זה מה שקורה כשנלחמים על החיים של הילדה שלך. כל מה שרציתי זה לדעת את האמת – היא מקבלת אוכל או לא? כל גורלי היה תלוי בתשובה על השאלה הזו. עכשיו יכולות הריגול שלי הכזיבו אותי, ואין לדעת מה יהיו ההשלכות.

לא פשוט היוולד למשפחה דרום אמריקאית

מה שהביא אותי למצב הזה היו יכולות הריגול של זוגתי, שלא מכזיבות אותה לעולם. כאשר היא אספה את מיקה מהמשפחתון, משהו נראה לה מוזר בפנים שלה. מבט אחר. "מיד שאלתי את המטפלת 'תגידי, זכרת לתת למיקה לאכול את הבשר שהבאנו? את הפִילֶה?'. וראיתי שהיא מסתכלת הצידה, כאילו לא נעים לה לענות לי. בסוף היא אומרת 'לא נתתי. זה לא מתאים לילדה כל כך קטנה.

"לא האמנתי למה שאני שומעת. כמעט חנקתי אותה. אמרתי 'אז מה בדיוק היא אכלה כל היום?'. והיא עונה לי בלי להתבלבל בכלל 'היא אוכלת קצת פירות, קצת ירקות. האכלתי אותה חלק מהסנדוויץ' שלי'. אנחנו כל הזמן מנסים לדאוג לתת לה אוכל כמו שצריך, והמטפלת הזאת עושה מה שבא לה. אני לא מוכנה לזה. אם מחר היא לא נותנת לה את הבשר אנחנו מוציאים אותה מהמשפחתון הזה. מבחינתי היא תישאר בבית איתנו. חייבים לדאוג לזה. גם אתה צריך להגיד לה משהו".

משבר. המטפלת פגעה באחד הערכים המקודשים של משפחתה של שותפתי לחיים - בשר איכותי. בילדותה לא תמיד נהגו להדליק נרות חנוכה בבית, וכל בני המשפחה התחרו ביניהם בסתר בכל שנה מי יצליח להתחמק מליל הסדר, אבל על השולחן היה תמיד מונח גוש שמדמם בדיוק במידה הנכונה. זה לא מזון, זו דרך חיים.

מורשת שצריכה לעבור מאם לילדיה. על פי האמונה הזו, תינוקת שאוכלת "רק ירקות" שקולה לתינוקת שמרעיבים אותה. הייתי צוחק על זה, אלמלא מיקה באמת הייתה רעבה במיוחד באותו הערב.

אסרטיביות לא עוברת בירושה

חוץ מזה, ממילא רציתי לבכות. הייתי מוכן שבתי תישאר קצת רעבה ותקבל ממני אוכל, רק כדי שלא אצטרך לעמוד בפני האיום האמיתי שעמד מולי – הצורך להתעמת עם המטפלת. זוגתי ראתה בה מישהי שמקבלת מאיתנו כסף וצריכה למלא את הוראותינו. אני, לעומתה, בכלל לא רציתי שמיקה תהיה אצלה. לכן היה לי ברור שיש לנו מזל גדול שהיא בכלל מוכנה לטפל בה. מה גם ששילמנו לה על כל השנה מראש, והיא יכלה בקלות לברוח ולחיות כמו מלכה באיזו מדינת עולם שלישי שבה השקל שווה משהו.

נהגתי להתלונן על המטפלת בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. היא לא נחמדה בבוקר, היא קצרת רוח אחר הצהריים, היא משמיעה לילדים שירים גרועים בטייפ ובכלל לא בטוח שהיא מוציאה אותם החוצה לטיול. לכולם הייתה תגובה דומה: "נמאס לי לשמוע את הקיטורים שלך, אולי פשוט תוציאו את מיקה משם ותחפשו מקום אחר?". אבל בכל פעם שהייתי מסתכל עליה, הייתי מתכווץ לאחור. עימותים חזיתיים עושים לי רע. מאבק באישה שאחראית לעובדה שאני מסוגל לצאת לעבודה יכול להרוג אותי, חד משמעית.

 בדרך למשפחתון אני מנסה לגייס את מעט הנחישות שהורישו לי הורי. אני מדמיין את עצמי עומד מולה בפנים חמורות ואומר "שמעתי שאתמול לא נתת למיקה את הפילה. אני לא חושב שהבנת את המצב. לא ביקשנו ממך לתת לה את זה. אמרנו לך. הבנת? אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה יותר". כן, יכולתי לשמוע את עצמי אומר את המלים, את הטון הקשוח והבלתי מתפשר. ידעתי שזה קול שהופך מילים למעשים. החזה שלי התנפח בגאווה מראש. המטפלת הזאת תראה מה זה.

כמובן שכשמסרתי את מיקה לידיה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא מה יקרה אם היא פשוט תיתן לי את מיקה חזרה ותאמר: "אתה יודע מה? תטפל בה בעצמך". הראש כבר התחיל לכאוב. "יש אוכל בקופסה, גם קצת בשר", הצלחתי למלמל בקושי לפני שנמלטתי לניסיון ריגול כושל מהחלון.

מכווץ מחרדה, הודעתי לזוגתי שאני אוציא את בתנו באותו היום מהמשפחתון. כשאני נכנס אני מגלה שלא הייתי היחיד שהפחד שלט עליו באותו היום. מיקה ישובה על ברכיה של המטפלת, והיא מאכילה אותה בחתיכות האחרונות של הבשר. המטפלת מוודאת שראיתי שהיא מילאה את חלקה בהסכם. הפילה הגיע אל הלקוחה. כשאני יוצא מהדירה אני מצליח לשמוע אותה נאנחת בהקלה, רגע לפני שאני משחרר את האנחה שלי.

"תלמדי", אני אומר לבתי ברחוב. "לא תמיד צריכים ללכת עם הראש בקיר כדי לפתור בעיות". הרווחה מתפשטת בגופי לאט לאט ומגלה שיש בו מקומות שמבקשים להתמלא. אני מסתכל על מיקה: "אולי נשאר לך קצת אוכל לאבא?".

לטור הקודם: אבא עובר ניתוח לשינוי מין
לכל הטורים של אבא נולד