די לכיבוש!

"דברו בשקט", אני מבקש מכל מי שרוצה להגיד לי משהו בימים האחרונים, "יש לי הד בתוך הראש". ככה זה כשאין לך שם כלום. שום מחשבה, שום תלונה, שום הרהור תועה. אפילו הפסקתי להריץ את "צלילי המוסיקה" מול העיניים. בזמנים אחרים הייתי מתגעגע לג'ולי אנדריוז מקפצת על הגבעות. עכשיו כל ההקרנות בוטלו. החלל בין האוזניים ריק לחלוטין.

אין לי חדר משלי

אני בוהה במסך המחשב מולי בעבודה. השעון טוען שאם הייתי יוצא לפני עשרים דקות הייתי מספיק לעזור לקלח את בתי ולהשכיב אותה לישון. במאמץ רב אני מוצא עיסוקים שממלאים עוד חצי שעה לפחות, לפני שאני קם ונוסע הביתה. שיטה טובה כדי להבטיח זמן איכות עם עצמי ללא הפרעות.

כשאני פותח את הדלת, אני מופתע למצוא את מיקה ואת זוגתי יושבות בסלון. "כבר השכבתי אותה", עונה זוגתי למבט השואל שלי. "ואז פתאום היא התרוממה והקיאה עליי שלוש פעמים. כל הבגדים מלוכלכים, צריך לשטוף את הרצפה בחדר שלה והיא ערה לגמרי".

אין מפלט. "לא יכולת לתת לי קצת לנוח? רק באתי מהעבודה", אני מפנה את השאלה לחלל האוויר. "אתה צודק", אומרת זוגתי. "היא הייתה צריכה לצלצל אליך לפני שהיא הרגישה רע. היא לא הבינה שזה לא מתאים לך היום".

אין מפלט. אני שוטף את הבגדים המלוכלכים ומכניס אותם לכביסה, מכין דלי רטוב וסמרטוט, שוטף בדרך עוד כמה כלים במטבח וחומק לחדר השינה כדי לחלוץ נעליים. "אולי תבוא אתה להרדים אותה?", מגיעה הבקשה מחדר השינה. "היא לא מסוגלת להירגע כשהיא איתי".

כיוון שיכולות החשיבה שלי הן במינימום הנדרש, אני לא מצליח למצוא תירוץ מספיק טוב כדי להתחמק מהמטלה. בעוד מיקה מטילה את עצמה על המיטה שוב ושוב עד שתמצא את התנוחה שבה היא מסוגלת להירדם, אני מביט סביב בקירות הלבנים, בפינות החשופות. העברנו אותה לחדר הזה לפני כמה ימים.

אפוקליפסה, מתי?

הזעם מתחיל להתגלגל בתוך הבטן והופך לגוש מחניק בגרון. זה היה החדר שלי! כאן יכולתי לשבת לבד ולחשוב בשקט, לגלגל את כל מה שבא לראש לימין ולשמאל עד שהוא התעצב וקיבל חיים משל עצמו. לשבת עד השעות הקטנות של הלילה. עכשיו הכל נעלם ויחד איתו כל המחשבות שלי.

קשה להיות פליט בביתך שלך. בעוד בתי נהנית מהחדר המרווח שהורשתי לה, אני שובר את גבי בניסיון לעבוד על השולחן הנמוך בסלון, או מגלה שזוגתי מעוניינת לדבר - מכל האנשים בעולם - דווקא איתי, בזמן שאני מחפש את היצירתיות שלי בחדר השינה, ומתעקשת לישון בחושך בלי הפרעה של תקתוקי מקלדת בזמן שאני דווקא מעוניין להמשיך בענייניי.

התמונות שתליתי הוסרו מקיר חדר העבודה לשעבר והוסתרו ביעילות מאחורי הארונות. "לא מתאים לי להתעורר בבוקר ולראות את הפוסטר של 'אפוקליפסה עכשיו'", פסקה זוגתי. וכך, השרידים האחרונים לימי הרווקות העליזים שלי, שאת רובם ביליתי בניסיונות למצוא לעצמי בת זוג, נגנזו. הפינה הקטנה שלי בעולם נלקחה.

יומיים לאחר מכן לבשתי כתום. "אני מזדהה עם שאר בני עמי שפונו מביתם בלי הסכמה", הסברתי לשותפתי לחיים. "נראה עליך טוב כתום", היא הגיבה. "אתה צריך יותר בגדים בצבע הזה. אולי אפילו מכנסיים כתומים". כאילו שהווידוי על צלילי המוסיקה לא סיבך אותי מספיק.

איך היא יכולה להיות אדישה כל כך לכאב שלי? אני חושב, בזמן שבתי כבר מתחילה לנחור קלות בחדר. אותי אף אחד לא עשה ניסיון לשקם. המפונים בעזה לפחות קיבלו קרוואן. השולחן שלי הפך למתלה כביסה במרפסת. נכון, אני זה שטען שעד שלמיקה לא יהיה חדר משלה לא נוכל להגיע לנורמליזציה בלילות. אבל מכאן ועד פינוי? לא קיבלתי מספיק זמן להיערך. לא האמנתי שזה רעיון שנשקל ברצינות, שיבוא הרגע והוא יתממש.

אני יוצא מהחדר, ומעמיד פני עסוק במטבח. זוגתי, מותשת מהאירועים, נרדמה כבר בחדרנו. אומנם יצאתי מהחדר בלי התנגדות אלימה, אבל זה לא אומר שאני לא מתכוון לחזור, אני מחליט. אני חומק בחזרה ליד מיטתה של מיקה, ומתחיל לנער אותה. אבל דווקא עכשיו היא ישנה כמו אבן.

אני מרים אותה אליי ומתחיל לדגדג אותה ברגליים. זה עובד - קולות הבכי ממלאים את הבית. אני ניגש עם בתי לחדר השנה ומעיר את זוגתי, שהצליחה להתעלם מכל המהומה. "היא רוצה אותך", אני פוסק. "אני מנסה להרגיע אותה כבר רבע שעה והיא לא מוכנה להירגע. נראה לי שהיא חייבת להיות איתך קצת, אחרת זה לא יעבור".

מתוך שינה, לזוגתי אין אינסטינקט אחר פרט להגנה על בתה. זה יעיל מאוד בזמן מלחמה, וגם כשרוצים לסלק ילדה מחדר אחד ולהעביר אותו לאחר. כמעט בלי לפתוח את העיניים היא מחבקת את מיקה ומניחה אותה לידה במיטה. היא תופסת את המקום שלי, אבל לי לא איכפת. פניי מועדות למקום אחר לגמרי.

לאט לאט אני גורר את השולחן אל המקום אליו הוא ראוי. הכסא חוזר גם הוא אל המרכז. המחשב מתחבר לחשמל ונדלק. תחושת רווחה ממלאת אותי. הראש שקפא מפשיר, וזרמים חמים ממלאים אותו. אני בוהה בכל המוזות שמרחפות סביבי ומזמזם לעצמי מנגינה עליזה. תחושת הניצחון תוציא ממני את המיטב, אני יודע. רק צריך להושיט את היד ולקחת. באושר בלתי נשלט אני מזיז את העכבר ופותח את המשחק "שולה המוקשים". הפעם, אני מחליט, אני מוצא את כל הפצצות תוך רבע שעה.

>> לטור הקודם: מי מתעסק עם הבת שלי?
לכל הטורים של אבא נולד