עד לא מזמן הוא שאל אותי "אמא, אפשר לקחת מעדן?", "אמא, אני יכול ללכת לחבר?", "אמא, אפשר היום להישאר עד מאוחר?". עד לא מזמן, יכולתי לענות לו "לא"; להסביר למה לא, להכיל את התסכול שלו או סתם לזרוק איזו בדיחה מפגרת. היו ימים טובים יותר, טובים פחות, אבל זה בעיקר היה קשור בי - ברמת הקשב שלי, בסבלנות. וכשהיו ימים גרועים יכולתי בלילה, במיטה, בכנות כואבת, להאשים את עצמי, להבטיח לעצמי שמחר אהיה יותר בשליטה. וכשהגיע מחר זה עבד. כמה פשוט זה היה כשהם היו צעירים יותר. כמה פשוט זה היה כשהם היו יותר נמוכים ממני.
לפעמים אני חושבת שהכל משתנה כשהם עוברים אותך בגובה. הם כבר לא שואלים "אמא, אפשר?", הם פשוט פותחים את המקרר, קובעים עם חבר, ערים עד מאוחר. מתי בדיוק חתמתי על חוזה עם שותפים לדירה, ולמה אני צריכה להדביק על המילקי האחרון במקרר פתק "לא לגעת, יש לכם גם אחות קטנה וזה שלה. אם הגעתם למעדן הזה, זה אומר שכנראה אכלתם את שלכם, לב, לב". היום זה כבר לא קשור רק בי, וגם בלילה, אחרי יום קשה, אני כבר מתקשה להסיק מסקנות למחר. במקום זה הלב שלי דופק כי רבתי עם חצי אדם מבוגר שאני ילדתי, ויש לו פה ג׳ורה, ונפגעתי ממנו כאילו הוא היה בן זוגי, ואני שוכחת שהוא ילד. בן 15 אמנם, אבל ילד.
כמה קל היה לסלוח לו כשהוא היה בן חמש, וכמה קשה לגייס עכשיו חמלה או הבנה פשוטה שזה עדיין תלוי רק בי - או שזה מעולם לא היה תלוי רק בי - ובכל מקרה מחר כשתזרח השמש אני אצטרך לפתוח דף חדש. והוא לא יתעורר חמוד בפיג׳מה שהלבשתי לו אחרי המקלחת – הוא יתעורר מתבגר שהחליט אתמול שהוא לא מתקלח; והוא לא יחייך אלי את חיוך הבוקר של גיל ארבע, החיוך שגרם ליקום כולו לחייך - הוא ינהם עליי, על השעון, על בית ספר, על החיים. ואני לא אשים לו פלסטר, ולא אשמע ממנו בסוד בלי לספר לאבא ממה הוא הכי מפחד, וכשהוא יתגלגל מצחוק זה יהיה עם החברים שלו ולא איתי, והוא לא יילך אחרי בבית לכל מקום, וכשאני אנסה לחבק הוא לא יתמסר, והוא לא ישאל אותי כמו פעם: "אמא, את כועסת עליי?".
אבל אני אקום כל בוקר ואפתח דף חדש - איתו, איתי, עם החיים שלי כאמא למתבגרים. עם אובדן השליטה, אובדן האינטימיות, עם פרידה כואבת מהילד הקטן שהיה ופרידה עוד יותר כואבת מהאמא שהייתי עבורו, ומכל המשמעות שהוא נתן לי כשעדיין היה נמוך ממני.
איך להישאר משמעותיים
הורות למתבגרים היא משימה מורכבת, גם בגללנו. עד שכבר פיצחנו את מערכת ההפעלה של הגיל הרך, עד שצברנו פז"ם בהורות, עד שהבנו דבר או שניים – הנה משתנה מערכת ההפעלה, ובמקום לעדכן גרסה אנחנו נשארים מאחור, ממשיכים לענות להם בתינוקית בשעה שהם כבר מדברים בשפה אחרת - איתנו, עם עצמם, עם העולם.
גיל ההתבגרות מביא איתו את משימת החיים הנפרדת שלהם. אם תצליחו לעדכן מולה את הגרסה שלכם, אם תצליחו להבין אותה עד הסוף - תישארו משמעותיים עבורם. אם לא תבינו אותה, תמצאו את עצמכם נלחמים כל היום במלחמה שנועדה להחזיר לעצמכם את השליטה והמשמעות. ובמלחמה הזו כולם יפצעו. זה יקרה משום שאתם לא קוראים נכון את המפה, ומשום שהם אמורים לבעוט, הם אמורים להסתובב עם הגב אליכם ועם הפנים אל החברים, הם אמורים למצוא ולברוא את עצמם מחדש כשלוחה עצמאית ולא תלויה, ולהרגיש שמישהו בעולם הזה מבין אותם ואת ההזיה הנוירולוגית והההורמונלית שנקראת גיל ההתבגרות.
אז קחו הרבה אוויר ותבינו שמהצד שלהם אתם עדיין משמעותיים, המשמעות פשוט שינתה צורה. אתם לא מרגישים בה באותו אופן, והם בוודאי לא ידאגו לתדלק לכם את תחושת המשמעות. הם עסוקים במשימה שלהם, זוכרים? אחת המשימות ההוריות הכי חשובות היא לא להתבלבל, במיוחד כשהמופע החיצוני שהם מספקים הוא מאוד מבלבל. כי הם נראים ומדברים כמו גדולים, אבל הם עדיין ילדים, וכל מה שנשאר לעשות הוא באמת להחזיק חזק ולא לוותר.
וכשאני אומרת לא לוותר, אני לא מתכוונת לא לוותר להם בלימודים או לא לוותר להם כשהם מדברים לא יפה או משאירים נעליים בסלון. אני מתכוונת לא לוותר על התפקיד היומיומי של לתת להם תחושה שהם משמעותיים בשבילכם, ועל להישאר משמעותיים עבורם בדרכים טובות ויצירתיות. כי כשהוא היה בן שלוש והשתטח על הרצפה, יכולתם אולי להבין שזה שלב התפתחותי, יכולתם להבין שזה לא נגדכם, יכולתם לחבק או לחמול, יכולתם לסלוח כשהוא נרגע ולעודד אותו. אבל כשהוא בן 15 והוא עושה בדיוק את אותו הדבר, רק בלי הרצפה והדמעות ועם אכזריות ושנאה בעיניים, זה קצת יותר מורכב להבנה או לפתרון פנימי בתוככם דקה לפני שאתם מגיבים בנוקשות או ברשע כי נפגעתם. אתם כל כך דואגים שגידלתם פרא, שאתם מרגישים צורך דחוף לאפס אותו במקום להתאפס בעצמכם לפני תגובה.
ולא! אנחנו ממש לא אמורים לספק להם את כל מה שהם רוצים, אבל אנחנו בהחלט אמורים לזהות שמה שמגיב אצלנו זה המקום המבוהל מכולם, המקום של אובדן המשמעות.
"אתה לא תדבר אלי ככה" - עלבון, אובדן משמעות.
"אתה לא תעשה מה שאתה רוצה" – שליטה, אובדן משמעות.
"אם ככה אתה מתנהג, יהיו לכך תוצאות חמורות ביותר" - נקמה, אובדן משמעות.
אז בפעם הבאה שאתם מתמודדים עם מתבגר זועם, תזכרו שהוא אמור לזעום כרגע. שזה ממש בסדר. שזה לא אומר שנכשלתם בחינוך, וגם לא שהוא מזלזל בכם. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להסתכל לו בלבן של העיניים, לנשום עמוק ולהזכיר לו כמה אתם שרופים עליו, כמה אתם מבינים שהוא כועס, אפילו מסכימים עם חלק מהטיעונים שלו (למרות שהם לא נאמרו בנימוס רב) וכמה אתם מודעים לכך שהורים בגיל ההתבגרות זה דבר מעצבן. "נעים מאוד, אני ההורה המעצבן שלך".
ואם לא תיבהלו, אז גם הוא פחות ייבהל (למרות שהוא לא פחות יכעס). תזכירו לו ולעצמכם שמחר יגיע יום חדש, וכשמחר יגיע אתם תלכו אחריו ותזכירו לו כמה אי אפשר בלעדיו בבית, תדפקו על הדלת של החדר שלו ותשאלו אם אפשר שתי דקות לשבת לידו ורק להסתכל עליו משחק, תכינו לו את מה שהוא אוהב לאכול, לא תוותרו עליו בארוחת הערב, תשאלו את דעתו בוויכוח פוליטי, תספרו לו על משהו שקרה לכם בעבודה.
ואז אולי תראו איך כל הסיפור של משמעות בגיל הזה הוא סיפור של עבודה קשה. קשה אך משתלמת. כי אמנם הוא לא מעורר בבוקר חמוד בפיג׳מה של ארנבים, אבל הוא מתעורר כשהוא זקוק לכם באותה מידה כמו פעם, וגם אתם זקוקים לו. וזו כנראה מספיק משמעות בכדי לעבור עוד יום.