היי גיי, איפה אמא שלך?

מאחר שאינני מיקי בוגנים ואפילו לא עוזי אבן, כנראה שלעולם לא אדע מה זה להיות הומוסקסואל נרדף. מה שכן, מה זה להיות אמא אני בהחלט יודעת, ולכן מתפלצת מכל אלה שחולקים איתי סטטוס משפחתי, אבל נעדרים את אותן תכונות בסיסיות שהופכות אדם להורה סביר.

ורשויות הרווחה, איפה?

לא מדברים על זה יותר מדי, אבל הודעות מצמררות שהתפרסמו בפורומים ברשת חשפו: בבית החולים שוכבים כעת מספר נערים שנפצעו באירוע הירי במועדון ההומו-לסבי בתל אביב, בלי שאמא או אבא יגיעו לבקר אותם אפילו פעם אחת.
אני מנסה לדמיין את זה: שוכב לו נער בן 15 במיטה בבית חולים, מגובס ופצוע, כואב, אומלל, לא יודע אם יחיה או ימות, אין לו תחתונים להחלפה וגם לא מברשת שיניים, מתנדבים משאירים לו בונבוניירה פלוס איחולי החלמה, ורק אבא ואמא שלו היקרים – לא טורחים אפילו.
מנדים אותו אחרי שגילו על נטייתו המינית בעקבות האירוע, כאילו להגיד: חבוב, איבדת כליה ורגל? אז תדע שעכשיו גם משפחה אין לך, תודה, שלום.
אם סכנת חיים לא יכולה לאחות קרע בין אמא לילד - מה כן? הורים בתחת שלי.

ורק תארו לעצמכם נער, סתם נער, שוכב לבד בבית חולים בלי שהוריו יפגינו נוכחות. מקרה קלאסי לרשויות הרווחה, הייתי אומרת, סקופ מזעזע. אבל משום מה העובדים הסוציאליים לא מכריזים על אי מסוגלות הורית, הכותרות בעיתון לא זועקות, ומהדורות החדשות לא שמות פוקוס על הסיפור האנושי המצמרר הזה.

כן יונית, לפנינו מקרה נורא של אהבת אם על תנאי, משוואה מחרידה שלפיה: תהיה כמונו - תקבל אהבה, לא תהיה כמונו – תהיה מנודה.
איתי נמצא, ובכן, זוג הורים מרעננה שגילה, אבוי, שהילד החמוד שטיפח מתפקד פתאום כיצור עצמאי ולא כתת שלוחה צייתנית שלו.
שתפו אותנו, אם כן, בתפיסת עולמכם המרתקת ורחבת האופקים: האם בנכם הפצוע לא מעניין אתכם בכלל? האם לא תרצו לדעת מה מצבו ואם יש לו סיכוי לחיות - גם אם החיים האלה כנראה לא יענו על הציפיות שלכם?

ושאלת השאלות: האם לדעתכם מגיעה לכם מחילה על ההתעללות הרגשית הזאת כלפי הילד שלכם – להתנכר לו דווקא כשהוא זקוק לכם יותר מתמיד?

ובכן יונית, זן חדש של הורים מתעללים התגלה בזה הרגע; לרשימת ההורים האכזריים והבלתי-כשרים-לגדל-ילדים, שזורקים אותם לירקון בתוך מזוודה, מטביעים אותם באמבטיה, מרעיבים או מתעללים בהם מינית – אפשר להוסיף כעת גם את ההורים של הנערים האלה, שהפקירו אותם לדמם בשטח.

מה יגרום להורים להפסיק לאהוב ילד?

רק מה, בניגוד לכל שאר המזניחים והמתעללים – ההורים האלה לא נשלחים להסתכלות באזיקים ואפילו לא צריכים להסתובב מושפלי מבט עם פרקליט צמוד; הם שפויים לגמרי, הפשע שלהם מנומק והגיוני לרבים, ולצערנו הם לא חייבים הסברים לאף אחד.
אם במקרים אחרים, הקורבנות של ההורים המתעללים לפחות זוכים לאהדה חברתית ולניסיונות להפוך את העולם לטוב יותר עבורם, הרי שלנערים האלה יש מקסימום הפגנת תמיכה מאולתרת באחד העם פינת רוטשילד, וד"ש רחוב מגל אוחובסקי.

למה זה ככה? אולי כי אנשים חושבים שבגיל 15 ילד כבר לא זקוק לאהבת הורים, אולי בגלל המחשבה שאם הבן הומו, טבעי קודם כל להתנכר לו. כי הרי קשה לקבל את זה, אל תשפטו את ההורים, הם נורא מסכנים, הילדים האלה הרסו להם את החיים.

אבל אני אשפוט אותם ועוד איך, וגם אתם חייבים. תחשבו על הילד שלכם: האם יש דבר בעולם שיגרום לכם להפסיק לאהוב אותו?

האירוע האכזרי הזה צריך לא רק להעלות את מפלס הסובלנות של הציבור כלפי הקהילה הגאה; הוא גם הזדמנות להגיד לאלה שעדיין לא הפנימו - הילד שלכם הוא שלכם בכל מצב.
ואם ההורים של הנערים הפצועים עדיין לא מבינים את זה - אני רוצה לראות אותם בבית המשפט, מרכינים ראש ומכסים את הפנים באיזה סמרטוט, נותנים את הדין על הנטישה האכזרית. ושיזדכו על הילדים שלהם, באמת. הורות זה לא בשבילם.

לטור הקודם: מיומנה של משפצת
לכל הטורים של אורית נבון