איך אגרום לבני להפסיק לשחק עם בובות?

כל ילד יכול לשחק עם מה שבא לו

צילום׃  istockphoto

בן השנתיים מתעסק יותר מדי במגדר

עדי: שלום מיכל. בני בן שנתיים וחצי והוא מאוד חכם ובוגר לגילו. הוא ילד טוב, נעים, חברותי ומאוד רגיש (לדוגמא: שיר "אמא יקרה לי" מעלה אצלו דמעות ובכי). הוא נפגע כאשר אני כועסת עליו ורוצה חיבוקי, רגיש לכאב של אחרים וכאשר נותנים לו יחס בהקשר של מחלה, פצע או פעולות מסויימות שהוא עושה, לטוב או לרע, הוא מתעסק עם זה כל היום בפינוקי כזה. מה שמטריד אותי זה שתמיד מעניין אותו מי בן ומי בת, למי יש בולבול ולמי יש פות. יש לו אחות בת שנה וחצי, וכל היום הוא אומר שהיא ורודה והוא כחול. לפעמים הוא אומר לי שהוא בת והוא ורוד ויש לו פות, הוא מבקש תמיד ללבוש את החולצות בצבעים האדומים, שואל אותי אם סבא כחול וסבתא ורודה וכן הלאה. כשבאות חברות שלי הוא שואל אותן אם הן ורודות. הוא מנסה לשחק עם הבובות של אחותו הקטנה, אך אני אומרת לו שבובות זה של בנות ואני לא מרשה לו לשחק איתן ומסיתה את תשומת ליבו למשחק אחר. אני מאוד חוששת מהשילוב של הרגישות שלו וההתעסקות הזו במגדרים ושיוך של צבעים לבנים ובנות. בבקשה עצתך.

מיכל דליות: עדי, אם החשש שלך הוא שבנך המתוק הוא הומוסקסואל – אין לי דרך להרגיע אותך. צריך לחכות ולראות. אנחנו יודעים היום שילדים נולדים ככה ושזו איננה מחלה או פגם, אלא מהות. אם תאהבי את בנך בלי קשר לשום דבר: בלי שום קשר לציונים שלו, או למראה שלו, או לקול שלו, או למגדר שלו – פשוט תאהבי אותו, את תדעי לקבל אותו כמו שהוא.

מאידך, יכול להיות שכל זה בכלל אינו נכון. אולי הילד פשוט מלא דמיון, אוהב עושר של צבעים, אולי מקנא באחותו שיש לה לגיטימציה לשחק בצבעים ובגדים מרהיבים בעוד שבנים "אמורים להסתפק" בדברים כהים וכחולים. אני מציעה, לפחות בשלב זה, להפסיק להתייחס  לזה. אם הוא אומר שבנות ורודות ובנים כחולים, תגידי לו "נכון, בדרך כלל, למרות שיש גם שונים" ותסתובבי ותלכי. ואם הוא יגיד שהוא אוהב בובות ולא משאיות תגידו לו "מתוקי, אתה ממש יכול לשחק עם מה שבא לך". אל תאסרי עליו לשחק בבובות כי את סתם מקלקלת את היחסים איתו ומגדילה את המקומות לריב איתו. לדעתי הוא עושה מזה עניין גדול כי אתם נענים לזה, מגיבים לזה. במקרה הזה, אם אמנם הוא "עושה דווקא" אז חוסר תגובה וחוסר עניין שלכם – יגרום לו להפסיק.

מאז שחזרתי מחו"ל בני לא מדבר

מורן: למיכל שלום, בני אופיר, בן שנה וחודשיים, החל לדבר מאוד יפה וברור מילים כמו: "מה זה? מי זה? אבא, אמא וכו'". לפני כשבועיים חזרתי מכנס בחו"ל, שם שהיתי כ-10 ימים. אופיר נשאר עם אביו (שמאד קשור אליו) ועם שני האחים הגדולים (בן 10 ובת 15). כשחזרתי, מלבד זה שאופיר לא רצה לגשת אליי, הוא גם הפסיק לדבר. שאלתי אחות בטיפת חלב והיא אמרה שאין מה לדאוג, כמה ימים והכל יחזור לקדמותו. עברו כשבועיים ועדיין אופיר לא מדבר, אלא ממלמל. האם אני צריכה לדאוג, האם יש משהו שאפשר לעשות?

מיכל דליות: מורן, זה מלחיץ, נכון, ואין כל דרך לדעת, כרגע, מה יקרה עם זה. לדעתי אופיר היה בלחץ, חסרת לו. זה לא מספיק שנשארים עם אדם קרוב ואהוב, כי הרי גם את במשוואה, ויש לך חשיבות רבה בחייו, וההעלמות שלך היתה לו כנראה טראומטית. זה נכון שאנחנו מצפים שאחרי שבועיים הדברים כבר יחזרו לקדמותם, אבל לכל ילד יש את הקצב שלו. אני מציעה להירגע לתקופת מה. פחד או חשש זו אנרגיה, מורן, והיא נמצאת אצלכם בבית. הניחי! גם ככה אין מה לעשות בגיל כזה צעיר. הרגעי. סמכי על אופיר שעוד יום ועוד שבוע והוא יתרגל מחדש להיותך בבית ולא יפחד יותר שפתאום תעלמי לו. אז, ורק אז, כשהוא יהיה רגוע ושוב מלא בטחון בנוכחותך, הוא יחזור להתבטא כקודם ואף יותר. אבל זה באמת מצריך שתירגעו, כולכם. ולא לנסות לדחוק בו ולגרום לו לדבר. בלי "תגיד אבא, תגיד אמא, איפה זה, מי זה" וכל הדברים האלה. הוא מבין שאתם דוחקים בו ואו שהוא נלחץ יותר או שהוא מבין שיש עניין סביב זה. רק אם עוד חודש ויותר לא יקרה דבר, פני לרופא מומחה בתינוקות ובטראומה. אני רוצה לסיים את תשובתי בעידוד ולא בדאגנות ולכן מחזקת אותך: ילדים חווים רגעים קשים ומתגברים עליהם. תני לו זמן. הרגעי את והרגיעי אותו.

הילדים בחרדה מאז שפרצו לנו לבית

לי: יש לי שלושה בנים (בגילאים 5, 8 ו-11) ביום שבת האחרון בשעות הערב המוקדמות (21:00) פרצו אלינו הביתה. לצערי, הילדים נחשפו לדבר הפריצה, היות ונודע לנו עליה, רק עם הגיענו הביתה (הבית היה ריק בזמן הפריצה). מאז אני מתרשמת שהילדים נמצאים בסוג של חרדה, טבעית ככל הנראה, המתבטאת בחוסר רצון שלהם להישאר לבד (גם אם הם כולם ביחד בבית).

אני בתחושה שבני הקטן, בן החמש, סובל מחרדה של ממש. כשראה את הפריצה בכה ברציפות במשך שעתיים עד שנרדם, ולא ניתן היה להרגיע אותו בשום דרך. כעת, הוא אינו מוכן להיכנס הביתה ללא ליווי, הוא לא מוכן להיכנס לחדר שלו, ולא מוכן לעלות מהסלון לקומה העליונה בשום אופן. כמו כן, מילד עצמאי כעת הוא אינו מש ממני או מבעלי ולא משנה איפה אנחנו נמצאים. אני מפרשת את ההתנהגות שלו כפחד, ולא לוחצת עליו לעשות דברים בניגוד לרצונו וגם לא מחברת התנהגות זו לפריצה (לפחות לא בפניו). אשמח לקבלת עצה כיצד עליי לפעול.

מיכל דליות: לי, את עושה את הדבר הנכון. הילדים חוו טראומה. גם הגדולים. הבן הצעיר מפגין אותה ואין מה לדחוק בו. אל תתייחסי לדבר. אל תגידי לו "אתה לא צריך לפחד" או "אני פה, אל תדאג", פשוט תיעני לצורך שלו בנוכחות שלכם. כשהוא מבקש אתכם – בואו. כשהוא רוצה ללכת איתכם – קחו אותו אם אתם יכולים. לוקח זמן עד שחוויה כזו נשכחת. דבר נוסף שאת יכולה לעשות זה "הפוך על הפוך": לכל מקום שתלכי – תקראי לו. למשל: בוא חמודי, אני יוצאת לתלות כביסה. אני הולכת רגע לחדר שינה, אתה רוצה לבוא איתי? אני בשירותים, רוצה לחכות מאחורי הדלת? מצלצלים בדלת, אתה רוצה לפתוח אותה איתי? אני במטבח, בוא לעמוד לידי וכדומה. מצבים כאלה מוכיחים לילד שלא רק שאת לא דוחה אותו אלא את גם מזמינה ומקרבת אותו. זה ירגיע אותו עוד יותר. אין מנוס מלחכות בסבלנות עד שזה יעבור.

מתי לספר לבכור שאני בהריון?

ניצן: היי מיכל. יש לי ילד בן שנתיים ושמונה חודשים. אני בתחילת הריון שני ורציתי לדעת מתי אפשר לספר לו על כך. בתקופה האחרונה הוא מתווכח וכועס על כל דבר שאנחנו אומרים לו ולפני כל בקשה ממנו מתנהל "סרט רע" בבית. אנחנו מרגישים שהוא השתנה המון ושהוא תמיד מנסה אותנו, ברגע שהוא שומע 'לא' מתחילות הצעקות. תעזרי לנו בבקשה אנחנו מרגישים אבודים.

מיכל דליות: קודם כל ניצן אני רוצה לאחל לך לידה קלה והרבה בריאות. ובקשר לבנך: מאד הייתי ממליצה על הדרכה הורית. בנך מפגין את כוחו ועומד על שלו ואתם צריכים לדעת איך לרסן אותו ולהביא אותו לידי שיתוף פעולה איתכם. אשמח להמליץ לך על מדריכי הורים מצויינים. ובקשר להיריון: אומרים לילד כזה צעיר שאמא בהריון כמה שיותר מאוחר. הוא לא מבין את המשמעות, זה ממש מצחיק שיש למישהו תינוק בבטן, הוא לא מבין מה זה אומר תינוק חדש בבית (והאמת, גם אתם לא...) ואם הוא לא מראה סקרנות, תמשכי את זה כמה שאת יכולה יותר. כל טוב.

בן ה-10 מבודד חברתית

אורנה: אני אמא לילד בן 10 וילדה בת 5. בן ה-10 משחק כדורגל בליגה, דבר שדורש ממנו זמן רב (4 פעמים בשבוע אימונים ובשבת משחק). עד שנה שעברה בכיתה ד' הוא היה ילד מאוד מקובל חברתית. פתאום, בכיתה ה', החלו חבריו לא להזמין אותו למקומות ועכשיו הוא במצב של בדידות מוחלטת בכיתה. הוא בעצמו אומר שלדעתו זה מקנאת הילדים שהוא טוב בכדורגל והם פחות.

עוד דבר חשוב, השנה הילדים החלו ללכת לצופים, וכמובן בני לא יכול ללכת עקב חוסר זמן.מה שנוסף לכל זה שעכשיו בכיתה ה' השיעורים יותר קשים ויש לחץ של מבחנים. כל זה גרם לו בזמן האחרון להפוך מילד שמח, חיובי, אהוד בחברה לילד עצוב מאוד.אני כמובן רואה זאת מהצד ואוכלת את עצמי. אני כבר לא ישנה חודשיים והתחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון. לדעתי אם אפנה למורה והיא תציג את הנושא מול הילדים זה יעשה רק נזק וייתן לילדים תחושת כח שהנה הם הצליחו.

מיכל דליות: אורנה, אין טעם לפנות למורה. זה לא משהו שהיא יכולה לתקן. את מתארת כאן מצב מורכב גם חברתי וגם אישי, של הילד. בעצם, בנך משלם את מחיר המצוינות שלו. לכל דבר בעולם יש מחיר וגם להיות שחקן (תיאטרון, כדורגל, טניס ועוד) יש מחיר ובנך הצעיר משלם אותו. אני חושבת שצריך למצוא את הדרך לחזק אותו. תהיי את קבלנית החברה שלו. תזמינו כמה מהילדים למשחקי שבת. קחו שתי מכוניות ותמלאו אותן בילדים. תזמיני גם ילדים אליכם הביתה לראות בסלון משחק כדורגל חשוב שמשודר באותו ערב. תשאלי אותו אם חשוב לו להיות בצופים ואם הוא יגיד שכן, דברי עם הרשג"ד ותראי אם בנך יכול להגיע רק במוצאי שבתות, למשל. תגידי לילד שעוד שנתיים זה יעבור. כשהוא יהיה חתיך ומוכשר בגיל 12 – כל הבנות ירדפו אחריו. כרגע זה באמת קשה. אם הוא ממש עצוב, כדאי לעזור לו על ידי טיפול רגשי. אל תוותרו לעצמכם, ולמרות שהוא כל כך עסוק, אתם חייבים למצוא שעה בשבוע שהוא יוכל ללכת למטפל/ת רגשי כדי לעשות אוורור לרגשות שלו. בהצלחה.

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.

>> התקפי זעם: להתעלם או לטפל?

לכל הטורים של מיכל דליות