איב א. שאוב מצאה דרך להתמודד עם ההתמכרויות שלה: היא כותבת עליהן ספרים. לפני כשלוש שנים כתבה את "שנה ללא סוכר" (יצא לאור בעברית בהוצאת כתר), המתאר את צום הסוכר שגזרה על עצמה ועל בני משפחתה. השנה היא כבר התמקדה בנטייה שלה לאגרנות כפייתית בספר "שנה ללא בלגן", שבו היא מתארת את הניסיון לפנות את מה שהיא כינתה "חדר הגיהנום" שלה – חדר עמוס בכל כך הרבה חפצים, עד שלא יכלה למצוא בו דבר. אם אתם תוהים איך היא עשתה את זה, ההסבר פשוט: "השלב הראשון במשימה", היא מספרת בראיון טלפוני מביתה בוורמונט בארצות הברית, "היה להיפטר מערימת המדריכים האמורים לעזור לך לסדר את הבית".

כעת, אולי באופן פרדוקסלי, לאחר שכתבה שני ספרי "ללא", היא מתכננת לכתוב עוד ספר בסדרה. "נדמה לי שיהיו רק שלושה. מוצא חן בעיני הרעיון של טרילוגיה. אני יודעת על מה הוא יהיה, אבל אני לא אגלה בשלב זה. אפרסם את נושא האתגר בתחילת השנה הבאה". בשיחה איתה אני מנחשת שהספר יוקדש לשנה ללא טכנולוגיה, רשתות חברתיות או סמארטפונים, כי צום כזה משתלב עם הקו הרעיוני של התנזרות מ"תחלואי חברת השפע", "צרות של העולם הראשון" או "התמכרויות של החברה המודרנית", כהגדרות השונות שלה. בתשובה היא אומרת שאף על פי שרבים הציעו לה לבחור בנושא זה, הוא לא יעמוד במרכז הספר.

בספר "שנה ללא בלגן" שוב היא רותמת את בני המשפחה שלה לשינוי הרגלים משמעותי. יחד הם מנסים לפלס את דרכם בתוך הררי החפצים המיותרים – לכאורה, משימה קלה יותר מהתנזרות מסוכר. בעודה עומדת בחדר שנאגרו בו חפצים מהרצפה עד התקרה, מוקפת ביצירות של הבנות ששמרה מאז היו בגן, ערימות דיסקים שלעולם כבר לא תאזין להם ובגדים שיצאו מהאופנה, שאוב הבינה שאין זה מקרה שהחפצים האלה נערמו אצלה ושהיא מתקשה להיפרד מהם: כולם היוו חלק מהזהות שלה. כולם נראו לה חשובים בדרך כלשהי, והרעיון לזרוק אותם לפח היה בו סוג של עלבון. "כשמצאתי עמותות ואנשים שיוכלו ליהנות מהחפצים שלי, זה הקל קצת על הפרידה", היא מספרת. "סידור החדר היה מסע אל תוך העבר ואל תוך עצמי. רק אחרי חודשים של מיונים וסידורים דברים החלו להתבהר, התחלתי לראות את הדרך. אבל לא הסכמתי לזרוק את התעודה שלי מכיתה ה'".

את הספר הראשון כתבת אחרי שצפית בסרטון של ד"ר רוברט לוסטיג. מה היה הטריגר לכתיבת הספר החדש?
זה היה שונה לגמרי. אני ממש יכולה לציין את הרגע המדויק שבו החלטתי לצאת למסע של שנה ללא סוכר. זה קרה בבוקר שבו צפיתי בסרטון ביוטיוב. אחרי הצפייה בו הסתובבתי כמו איזו משוגעת ואמרתי לכל מי שפגשתי, 'אתם חייבים לראות את זה'. אבל במקרה של 'שנה ללא בלגן', זה היה תהליך הדרגתי הרבה יותר. בלגן זה משהו שאני חושבת עליו כל החיים שלי. חפצים מעסיקים אותי ממש מאז שהייתי ילדה, אבל עומס של דברים, במובן שלילי, התחיל להטריד אותי רק כאדם בוגר, כשנגמר לי המקום לשים את כל הדברים שלי.

"הרעיון להתמודד עם זה הסתובב לי בראש די הרבה זמן, ואז סיימתי עם 'שנה ללא סוכר', והחלטתי שאני פתוחה להרפתקה הבאה. אני צריכה לנסות למצוא פתרון לדבר הזה שנהפך אצלי לבעיה. המקרה שלי הוא לא קשה מאוד, אני לא על הספקטרום של אגרנית כפייתית. אף תוכנית ריאליטי לא תרצה שאשתתף בה, אבל אין ספק שהיה כאן קושי. ניסיתי לבחון את המצב שלי, להתבונן אחורה בזמן ולהבין איך הגעתי למצב הזה. רציתי להשתמש בחדר הזה, שנהפך לבלתי שמיש מרוב בלגן, ואני באמת רוצה שיהיו לי חפצים שאני אוהבת, ושאני אוכל למצוא אותם וליהנות מהם".

איב א. שאוב (צילום: יחסי ציבור, TheMarker)
איב א. שאוב | צילום: יחסי ציבור, TheMarker

הבלגן הוא חלק מהחיים של רבים, ולכן ספרה של מארי קונדו "סוד הקסם היפני" הצליח כל כך.
"קונדו הפנתה לזה זרקור, כמו גם תוכניות הריאליטי על האגרנים. אלה שני צדדים של אותו מטבע. זה נפלא שהספר שלה עורר כל כך הרבה עניין. קונדו היא הראשונה שדיברה על סידור הבית וחיים ללא בלגן באופן פילוסופי. גם אם השיטה שלה לא מתאימה לכולם, מבחינתי, אם היא מתאימה לחלק מהאנשים, זה כבר טוב.

"התייחסתי לזה גם בספר שלי, קראתי אותה ואהבתי את הגישה שלה, אבל היא אדם די טוטאלי, ואני בכלל לא. השיטה שלה, מבחינתי, היא כמו לפצוח בדיאטה שלא באמת יכולתי לעשות. אני אוהבת כל מיני דברים ישנים, יש לי נוסטלגיה אליהם, וקונדו לא היתה מסכימה לכך. מה שהיא עשתה, וזה חשוב מאוד, הוא העלאת המודעות לכך שאנשים רבים, יותר משנדמה לנו, קורסים תחת מעמסה של חפצים".

מה הפתיע אותך באתגרים שתיעדת בספריך?
"היו הרבה דברים בדרך שהפתיעו אותי ותפסו אותי לא מוכנה. זאת אחת הסיבות לכך שאני אוהבת את הניסויים האלה – הם מאפשרים לי ללמוד משהו שאחרת לא הייתי מגלה. במקרה של 'בלגן' מה שהפתיע אותי היה ההירתמות של שתי הבנות שלי למשימה. בשני הספרים שיתפתי את המשפחה. במקרה של 'סוכר' ברור שיהיו השלכות על הילדות, מאחר שאני דואגת ל־90% מהתזונה שלהן, אבל במקרה של 'בלגן', זה היה שונה. הרבה מהבלגן היה שייך להן.

"כשבישרתי לבנות על ההחלטה שלי שלא נצרוך סוכר במשך שנה, הן פרצו בבכי. במשימה השנייה הן היו בעניין יותר ממני. כל הזמן הן קראו לי לחדר הגיהנום ואמרו לי שאנחנו חייבות להתקדם.

"בתור הורה מטורלל שמרתי כל דבר שקשור אליהן או שייך להן מאז שנולדו. רציתי שיעזרו לי לסדר ולמיין, ולהחליט מה לזרוק, וגם להחליט מה אנחנו עושים עם החדר החדש הזה, ולמה הוא ישמש לאחר שיסודר. פתאום ראיתי פן של האישיות שלהן שלא הכרתי. בתי הבכורה גרטה היתה בת 16 בזמן הפרויקט. לא בדיוק ציפיתי שהיא תתלהב מלסדר חדר, אבל היא ממש התלהבה. במובנים רבים, היא היתה הכוח מאחורי הפרויקט הזה".

קון מארי, עטיפת הספר (צילום: קליה מור)
ספרה של מארי קונדו | צילום: קליה מור

בריחה ממצוקות היומיום

ספרה השני של שאוב הוא אחד האחרונים בטרנד של ספרים ובלוגים של "שנה ללא", שכותביהם כולם גזרו על עצמם תענית בת שנה ותיעדו את התהליך. שאוב סבורה שהסיבה לריבוי הספרים מסוג זה, קשורה לדרך החדשה שבה אנחנו מחפשים מידע ומספרים זה לזה סיפורים. "'ג'ולי וג'וליה' היה מודל מסוים מבחינתי, אבל יותר מכל, היה זה מורגן ספרלוק עם סרטו 'לאכול בגדול'. אני חושבת שכולנו סקרנים באשר למסעות האלה, אבל לא באמת רוצים לצאת אליהם. מי רוצה לאכול מקדונלד'ס שלוש פעמים ביום במשך חודש? (כפי שעשה ספרלוק, ר"ק). לכן, אני אוהבת להגדיר את האתגרים שלי כהרפתקאות ביתיות, בקנה מידה קטן".

כשם שהאתגר של ספרלוק, אבי האתגרים האישיים המודרניים, יוצר "לאכול בגדול" (2004), סרט שנהפך לשובר קופות ולתופעה עולמית, פתח לו ולצופיו את העיניים – כך גם שאוב חוותה הארה. "פתאום ראיתי סוכר בכל מקום, כמו אנשים מתים ב'חוש השישי'", היא מספרת. "הקניות בסופר נעשו הרבה יותר קשות וממושכות. הייתי צריכה להביא זכוכית מגדלת ומילון".

הספרים והאתגרים האלה הם גם תוצר של עולם המדיה החברתית, הבלוגים התיעודיים, אתגרי האינטרנט והנטייה לשתף. המשותף לכל אלה, מלבד כתיבה קולחת וחוש הומור, הוא הדיון בבעיות המעוררות הזדהות רחבה. גם מי שאין לו "חדר גיהנום" רכש חפץ אחד או שניים מיותרים בחייו, באופן לא נשלט. במקרים מסוימים ההרגלים המודרניים הללו נהפכים להתמכרות המצריכה גמילה. בספרה הראשון תוהה שאוב אם "ייתכן שכולנו פשוט מכורים ששואבים את מנת המשקאות המתוקים שלנו מבלי לשים לב לקשר הברור בין 'הסם' המועדף עלינו לבריאות המתרופפת שלנו?"

שאלה זו הופנתה לכמה מומחים להתמכרות בישראל. האמנם זוהי התמכרות? ד"ר לייקי גרוניק, דקאנית סטודנטים במכללת לוינסקי לחינוך, שניהלה בעברה את יחידת המניעה הארצית של עמותת אל סם וחוקרת כיום את תחום הנוער בסיכון, מבחינה בין הרגל להתמכרות. "הרגל הוא דפוס שחוזר על עצמו באופן מחזורי, אך הוא לאו דווקא מסב לך נזק. לא תמיד נוח לך איתו, לעתים קשה לצאת ממנו, הוא לא מסתנכרן עם החיים שלך", היא אומרת; "אבל הוא לא יוצר תלות פיזית או נפשית. כשהוא חוצה את הקו הזה הוא נהפך להתמכרות. לפעמים קשה לראות איפה הקו נחצה. הגבולות התרחבו".

"משתמשים במונח 'התמכרות' על כל דבר – סקס, אכילה, שופינג", סבור פרופ' אלי לונטל, מנהל המרכז לטיפול בנפגעי התמכרויות בקריה לבריאות האדם רמב"ם. "ההבדל בין הרגל להתמכרות הוא לפעמים דק, אבל הוא קיים, אפילו כשמדובר בחומרים פסיכו־אקטיביים. יש גם הבדל בין התמכרות לחומרים לבין התמכרות להתנהגות – כמו הימורים, קניות או עבודה – וגם בזה יש גבולות די ברורים. אדם יכול ללכת כל יום במשך 40 דקות בשביל לשמור על כושר גופני, וזה הרגל, אפילו הרגל טוב, ואחר יכול למצוא את עצמו כל יום רודף אחר פעילות גופנית וזה כבר סיפור אחר.

"ויש עוד הבחנות – ההתמכרות למזון, מה שנקרא אכילה כפייתית, שונה מהתמכרות להרואין. לא רק מאחר שאחד חוקי והשני לא, אלא מפני שממזון אי אפשר להימנע, ומסם אפשר".

למה בכל זאת נותנים להם אותה הגדרה?
לונטל: "כי חלק מהמנגנון המוחי שלהם משותף. אותם מרכזים במוח יכולים להידלק מלייקים בפייסבוק ומהשימוש בקוקאין. אנשים זקוקים לחיזוקים חיוביים, וכשהם מקבלים אותם, הם רוצים עוד. זאת גם הסיבה לכך שאנשים מתמכרים להימורים. החיזוק החלקי שהקזינו או מפעל הפיס מעניק – פרסים קטנים, לעתים רחוקות – מעודד את ההתמכרות אליהם.

"המעבר בין הרגל להתמכרות מזיקה ותהליכי התנהגות כפייתיים שונה מאוד בין אדם לאדם, וזה נוטה לבלבל. כל אחד והחבילה שלו. ישנה החבילה הביולוגית הגנטית, ישנה החבילה הסביבתית, ישנה החבילה הטראומטית וישנה החבילה הנפשית. אפשר לומר שקניות הן תחלואה של החברה המודרנית, אבל בכל זאת יש אנשים שהופכים את הקניות למטרת החיים שלהם, ואחרים לא. ישנם אלה שיעשו הסלמה, בין אם זה בסמים, בניקוטין או בסוכר".

 

פתרון אינסטנט

שאוב לא מתיימרת לגמול אנשים מהתמכרות. בספריה, היא אומרת, היא יוצאת להרפתקה, לאתגר, שרבים היו רוצים להתמודד איתו – רק שהיא הצליחה לפנות לזה זמן. "אני מרגישה כמו חוקרת, מגלה עולמות. לא שאני הרפתקנית גדולה; ההרפתקאות שלי מתרחשות בתוך הבית שלי או בדרך לסופר. הכל מתנהל בקנה מידה של חיי היומיום. מצד אחר, המסעות האלה שלי מעוררים הזדהות, קל להתחבר אליהם. אנשים מעדיפים שלא לעשות את האתגר, אבל שמחים לדעת מה היה קורה אילו היו עושים אותו".

יש בכתיבה הזאת גם משהו תרפויטי שעוזר לכותבים. דנית רז, מומחית להתמכרויות, מנהלת סניף אנוש בכרמיאל ואחראית ארצית על פיתוח תחום התחלואה הכפולה, מסבירה שהכתיבה "משחררת, מעסיקה וממלאת. הכתיבה מאפשרת לכותבים תקופה שבה ימצאו את הכוחות להימנע מצריכת סוכר, או כל התנהגות שיש בה סממנים של התמכרות. הם מקבלים פידבק וזה עוזר באופן משמעותי ועמוק. אבל בעיני, כמי שמטפלת בהתמכרויות, הצורך במשהו שגדול וחזק ממני זה לא מספיק, גם לא הדבר הזמני הממלא אותך. זה מזכיר לי תוכניות ריאליטי כמו 'לרדת בגדול', שבהן המשתתפים מוצאים עניין ומשמעות ומגייסים כוחות לתקופה קצרה".

ואם היא ספקנית באשר לסיכוי שאתגר כזה יכול לגמול אדם מהרגליו הרעים, הרי שהקוראים, אומרת רז, לא יקבלו כל תועלת מהספרים האלה – לפחות לא מבחינה טיפולית. "הספרים האלה הם תסמין של מחלה חברתית", היא אומרת. "כולם מדברים על הימנעות ממסכים, מקניות, מסוכר, מפחמימות. הצריכה המוגברת של כל אלה היא בהחלט תופעה חברתית, אבל הרוב הגדול של הציבור לא סובל מהתמכרות, הוא לא מפתח תלות בדברים האלה".

גם גרוניק לא מתלהבת. "הספרים האלה הם חלק מטרנד שמנסה לעשות קופה על חשבון מצוקה של החברה, ומציע פתרון אינסטנט, ללא תהליך. אני עדיין מאמינה באמרה – 'תלך לאט, תגיע הכי מהר'".

את מבטלת תופעה חברתית שעונה על צורך.
גרוניק: "כן, כי הולכים כאן לסוג של אקסטרים. למה צריך לחיות שנה ללא סוכר? שנה ללא נייד? זה חייב להיות או יותר מדי או כלום? אחרי שיהיו בהיי ובשליטה של שנה, פתאום כלום. אז עשיתי את זה, כגובה ההיי כך גובה הנפילה".

"מה שבן אדם אחד עושה מסיבות מסוימות טוב לו, אבל לא תמיד לאחרים", אומר לונטל. "לכן קבוצות תמיכה לא מתאימות לכולם. הן מועילות רק אם הן מביאות בחשבון את האינדיבידואליות של המשתתפים".

בכל זאת, יש כללים שחלים על חלק גדול מבני האדם, כמו למשל שניקוטין יוצר התמכרות לסיגריות.
לונטל: "נכון, אבל צריך להביא בחשבון גם מרכיבים אחרים. כמו למשל שרבים מצליחים להפסיק לעשן כשהם בני 50, למה זה? כי הפרעות אישיות מתמתנות עם הגיל. הלחץ הפנימי פוחת".

שאוב דווקא לא מתארת נפילה אחרי הניסוי עם הסוכר, ומספרת שהחדר עדיין מסודר. אבל היא בהחלט מאמינה שהאתגרים שהתמודדה איתם נוגעים ומפריעים לרבים. "אף שאכן מדובר בבעיות של העולם הראשון, יש להן השלכות רציניות – הצריכה הכבדה של סוכר גוררת מגיפות מודרניות, ויש גם אנשים רבים מאוד שסובלים ממש מאגרנות כפייתית. מספיק לצפות בתוכניות ריאליטי על אגרנים כפייתיים כדי לראות שאגרנות קיצונית יכולה להוביל לבידוד, למחלות ואפילו לאסון. שירותי הכבאות בארצות הברית הודיעו שברבע מהבתים שאליהם הוזעקו בגלל שריפה, הסיבה היתה אגרנות מסוכנת".

"בהקדמה ל'שנה ללא בלגן' אני מדברת על הדמיון בין שני הניסויים שעשיתי", היא אומרת. "שניהם מצביעים על בעיות מודרניות ועל בעיות של שפע; בעיות שכמעט שלא התקיימו קודם בהיסטוריה האנושית, כי מעולם לא היתה בעיה של יותר מדי אוכל ויותר מדי חפצים. זה אזור לא ממופה".