כמה זה עולה לנו: המכות של הכלכלה הישראלית

בחודשים האחרונים הביטוי החם בכל שיחת סלון העוסקת בכלכלה הוא "המשבר". כל מי שרוצה להרשים את בן שיחו, להישמע עמוק או סתם לעשות רושם של מיני טייקון מרושש, זורק לאוויר החדר את הביטוי המשומש הזה. גם יובל שטייניץ, שר האוצר החדש, מיד התבקש לטפל במשבר הכלכלי הנורא, במקום לטפל בבעיות הבסיסיות של המשק.

קל להתעסק במשבר – הוא סקסי, מביא רייטינג ואופנתי. אבל יש צרות גדולות יותר. משברים, מטבעם, באים והולכים מדי כמה שנים, כמעט בדיוק מושלם. הם זמניים. אז נכון שזה הנוכחי הוא קצת חמור יותר מהקודמים, ועדיין – בסופו של דבר, בעוד שנה או שנתיים, הוא יהיה מאחורינו. ואז המשק הישראלי יישאר עם הבעיות האמיתיות שלו, אלו שהיו פה מאז ומתמיד. עשר מכות מצריים של הכלכלה הישראלית, מעין פגם בקוד הגנטי שלה. הרי הן לפניכם:

דם (או: קשרי דם)

בימי הביניים היו כמה משפחות אצולה, מורמות מהעם, ששלטו בכל מדינה. לחוג האקסקלוסיבי הזה לא התקבלו אנשים מבחוץ: או שנולדת להורים הנכונים, או שעבדת משמונה עד שמונה, ללא תוספת שכר ותנאים. מאז השתנו פה ושם כמה דברים בעולם, אבל הכלכלה הישראלית נשארה תקועה במאה ה-12, עם עשרים משפחות שמחזיקות כחצי מהנכסים במשק וסוגרות כל אפשרות לתחרות אמיתית.

את השמות אתם מכירים: ורטהיים, עופר, לבייב, דנקנר, בורוביץ' וכו'. נכון שאני נושך כאן את היד שמאכילה אותי, כי גם אחד הממונים עליי שייך לחבורה העליזה הזו, אבל האמת חייבת להיאמר: כלכלנים מספרים לנו על שוק חופשי ועל תחרות, כשבפועל בעלי ההון יותר משתפים פעולה מאשר מתחרים אחד בשני. יש גם שם למצב כזה: אוליגפול. אף אחד לא לומד עליו בבתי ספר לכלכלה, כי ממילא יש רק מדינה אחת בעולם שבה הוא מתקיים.

צפרדע (או: אוכלי צפרדעים)

נהוג לחשוב שהצרפתים אנטיפטים, לא מתקלחים ולא מורידים שערות ממקומות מסוימים בגוף. הכל נכון, אבל כל זה לא היה מפריע לנו אם הם היו נשארים בצרפת. לפני כמה שנים החל טרנד מטריד בקרב יהודי צרפת: לקנות בתים בישראל סתם ככה בשביל הכיף, כאילו דיזנגוף הוא באמת רק רחוב בלוח המונופול. מאז, מחירי הדירות בת"א ובירושלים, היקרים ממילא, זינקו בעשרות אחוזים.

ב"ארץ נהדרת" קלעו בול עם הדמות של אפרים, בעל הבית הנצלן שגובה שכירות מופקעת. נכון, המשבר הכלכלי מיתן את טירוף המחירים שהשתולל פה בשנים האחרונות, אבל גם בישראל 2009 אתה צריך להשתעבד כל החיים למשכנתא כדי לקנות דירה בבלוקון. לשם השוואה, במחיר של דירת שלושה חדרים באזור סביר בפתח תקווה אפשר לקנות בית פרטי עם חמישה חדרי שינה בשיקאגו, וזה עוד לפני משבר הסאב-פריים. עכשיו, באותו הכסף אפשר לקנות בערך את חצי שיקאגו, ועוד ישאר עודף לדטרויט. לא שיש חלילה משהו רע בלגור בפתח תקווה, הייתי אפילו תולה על קיר חדר השינה שלי פוסטר של אם המושבות, אבל מדובר, כמו שאפרים אומר, בהפרה בוטה של החוזה. 

כינים (או: שאר טפילים)

כלכלה שחורה. לא, לא מדובר על התכנית הכלכלית של ברק אובמה, אלא רק בניסוח פוליטיקלי קורקט לטפילים, אוכלי חינם, מעלימי מס ורמאים. ממש בקצרה: יום אחד גילה כלכלן איטלקי שלמרות שהנתונים מהדו"חות שלו מראים כי כלכלת איטליה נמצאת בנסיגה, בחיי היום יום הוא רואה שפע ומותרות. הבחור לא הבין את הפער בין המספרים היבשים לבין המציאות. אז הוא מצא שחלק גדול מהאיטלקים, השניים בתחמנותם רק לישראלים, לא מדווחים על הכנסות. במילים פשוטות: שוק שחור.

כשהוסיף את הסכומים שהעריך שהשוק השחור מגלגל לדו"חות, הנתונים הסתדרו. ואצלנו? ההערכות מדברות על כך שהכלכלה השחורה בישראל היא מהגדולות בעולם המערבי. לא ממש מפתיע, אם תיזכרו בכל הפעמים שלקחתם את האוטו למוסך של "חאפר" בכפר ערבי שלא מוציא קבלה, או שהזמנתם בעל מקצוע הביתה ושילמתם לו במזומן בלי שהעסקה נרשמה בשום מקום. הרווח שלכם, ההפסד של המדינה.

ערוב (או: ערב רב של אנשים)

אפשר לצחוק על הירדנים שהם פרימיטיביים ואין להם מושג ירוק מה זאת דמוקרטיה, אלא שנדמה לי שהם אלה שצריכים לצחוק עלינו. לפני כשנה ניסה המלך עבדאללה להעלות בכמה עשרות אגורות את מחיר העגבניות. בתגובה, הירדנים יצאו להפגנות ענק, הבעירו צמיגים ושרפו תמונות של המלך הכול יכול. תוך כמה ימים עבדאללה עשה יו-טרן והוריד בחזרה את המחירים. אצלנו? חרם צרכנים אפקטיבי, ארצי וספונטני מעולם לא היה פה, עליות מחירים דווקא כן. כאלה אנחנו: ערב רב של אנשים שלא מסוגלים להתאגד אפילו כשדופקים אותנו.

מרוואן ברגותי אמר פעם שגם אם הדלק יעלה בישראל 60 שקל לליטר, הישראלים עדיין ימשיכו לנסוע כרגיל, אבל ילחצו יותר בעדינות על הדוושה. הרי לא אכפת לנו לשלם 200% יותר מהמחיר הריאלי, העיקר שנתמקח ונוריד שלושים שקל למוכר. אנחנו הרי לא פראיירים.

דבר (או: לחזור לרכב על בהמות)

לפעמים זה נראה כאילו יש לנו מזל שישראל היא מדינה כל כך קטנה, אחרת להגיע ממקום למקום בארץ היה משימה חסרת כל סיכוי. התחבורה הציבורית מפגרת שנות אור אחרי כל סטנדרט מערבי בסיסי ומכוניות פרטיות הן מוצר יקר לקניה ולאחזקה. מס הקניה למכונית בישראל הוא הגבוה ביותר בצד הזה של שביל החלב. למעשה, על כל רכב חדש שקונים בחברה, חצי מהכסף הולך למדינה, ועוד כעשרים אחוז ליבואן, שהוא תמיד יבואן בלעדי (אין שני יבואנים לאותה חברה). בחישוב פשוט: 70% ממחיר המכונית שלי ושלך הולך לגזלנים.

כך נוצר מצב שכל ילד שנוהג על אוטו בינוני-מינוס-מינוס, כמו מאזדה 6, חושב שהוא נוהג ברכב יוקרתי, רק כי הוא שילם עליו מחיר מופרך. לשם הדוגמא, הונדה סיוויק שנת 98', שעולה בישראל כשלושים אלף שקל, נמכרת בארצות הברית בסביבות האלף דולר. למעשה, נמכרת היא לא המילה המדויקת, כי רק מהגרים מקסיקנים לא חוקיים מוכנים לקנות שם כזה אוטו.

שחין (או: לגרד את התחתית)

אנחנו חיים בתקופה שבה החנונים הפכו בעצם להיות הקולים החדשים. זה נכון כמעט בכל מקום, למעט בתי הספר. בין כותלי הכיתה אף אחד לא רוצה להיקרא חנון, וכדי להוכיח את המגניבות שלך צריך לעשות טרור למורה. ישראל מתדרדרת בקצב מבהיל בכל מבחן תלמידים בינלאומי כמו PISA ודומיו, ומהצמרת העולמית הגענו לגרד את מקום 39 בתחתית הרשימה. לא ברור איך הגענו למצב שבו אנחנו יותר טובים בכדורגל מאשר במתמטיקה.

מי שחושב שהעניין הזה הוא חינוכי יותר מכלכלי טועה בגדול. כבר דובר רבות על כך שבהיעדר משאבי טבע, המשק הישראלי נסמך על ההון האנושי שלו. אלפי חברות ההיי-טק שקמו כאן מורכבות ממהנדסים ותוכניתנים מבריקים, מהדור שעוד גדל בזמנים שהייתה פה מערכת חינוך מתפקדת, אי שם בשנות השבעים. מה יהיה על תעשיית ההיי-טק שלנו בעוד עשרים שנה? לא ברור, אבל בטוח שיהיו פה מספיק אנשים שולתתתתתתים שיכתבו טוקבקים בשגיאות מזעזעות.

ברד (או: קיפאון)

מי שגדל בשנות השמונים מנסה להדחיק את העשור הטראומטי הזה, שמורכב מטעויות קטסטרופליות כמו סמנתה פוקס, כריות כתפיים ו"סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי. ובכל זאת, היו גם צדדים חיוביים לאייטיז. בתור ילד היית יכול ללכת למכולת של סשה הגרוזיני עם 5 שקלים, לקנות ארטיק, מסטיק ועוד היה נשאר לך עודף לחבילת קלפים של "חבורת הזבל". עשרים ומשהו שנים אחרי, סשה המוכר הוא עדיין אותו בחור קירח ומפחיד, אבל החמישה שקלים שלך בקושי יקנו לך ארטיק. עד כאן הכול טבעי, זאת דרכה של הכלכלה – מחירים עולים. הבעיה היא שבישראל המשכורות לא עולות בהתאם.

השכר במשק הישראלי לא התעדכן כבר שנים, לא במגזר הפרטי ולא בחלקים מסוימים במגזר הציבורי. בסקטור הפרטי, למשל, הסכמי השכר לא התעדכנו מאז 1999. עשור שלם של קיפאון עובר על העובדים, שרואים את המחירים סביבם עולים, או במילים אחרות - את המשכורת שלהם שווה פחות. נכון, גופים מאוגדים כמו המורים או המרצים יכולים לפתוח בשביתה ולקבל העלאת שכר, אבל כל השאר יכולים רק להביט ולקנא. אה כן, ולבקש מסשה הגרוזיני ששוב ירשום על החשבון, נשלם לו בחודש הבא.

ארבה (או: מעט)

350 מיליון אירופאים יושבים בבתים מאוקטובר ועד אפריל, קופאים ומנסים לפלס את הדרך החוצה מתחת לכמה מטרים של שלג שנערם מחוץ לדלת. במשך חצי שנה הם מפנטזים על החופשה הבאה שלהם, שתהיה, איך לא, במקום חם, עם המון שמש וים. איכשהו, כמעט אף אחד מהם לא מגיע לישראל, מדינה זולה למי שמשתכר באירו, וכזו שנמצאת במרחק שעתיים טיסה גג. אפשר לראות פה ושם תיירים בקיץ בחוף בת"א, אבל יחסית לערים אחרות בעולם, שם ברחובות הראשיים יש רק תיירים, זה מעט מדי.

אם רק 10% מהאירופאים ייסעו לחופשת קיץ בארץ הקודש, יהיו לנו 35 מיליון תיירים בשנה, מנוע אדיר לצמיחה כלכלית. נשמע מופרך? מאוד פופולארי לזלזל בעצמנו, אבל יש פה שפע של אטרקציות לתיירים: ירושלים המדהימה עם מקומותיה הקדושים; תל אביב הצעירה עם חיי לילה מהמשובחים בעולם; נצרת עם הקסם האוריינטלי והכנסיות שלה; חופים, ים, שמש וציבור שברובו דובר אנגלית. אבל במקום להדגיש כל אלה, במשרד התיירות החליטו להתמקד בפרונט של בר רפאלי. מזל שליאו נחשב תייר.

חושך (או: אור)

ואם כבר לא מנצלים את השמש מהסעיף הקודם כדי למשוך לארץ תיירים, לפחות שינצלו אותה כדי להפיק חשמל, ובזול. מדינת ישראל היא כמו אותו תלמיד, ששומע שנה אחרי שנה באספות ההורים את אותו המשפט: יש לך פוטנציאל אדיר, חבל שאתה מבזבז אותו על שטויות. יש לנו בערך 364 ימי שמש בשנה, אבל מישהו במשרד התשתיות חושב כנראה שסולארי זה סוג של פלאפון. שתבינו את האבסורד: גרמניה הקרה מייצרת בעזרת אנרגית השמש יותר חשמל מאשר ישראל.

קל מאוד לתקוף את חברת החשמל, ועל פי רוב גם צודק. דבר אחד יאמר לזכותם: מחירי החשמל בארץ הם יחסית נמוכים. ועדיין, קיבלנו מתנה שמאפשרת לנו לייצר חשמל בזול, בלי לזהם את הסביבה ובלי לפתח תלות בפחם. אם מחירי החשמל היו יורדים דרמטית בעקבות הפקת אנרגיה סולארית זולה, כל משפחה הייתה יכולה לחסוך מאות שקלים בחודש. מאות שקלים שהיו מוזרמים חזרה למשק ומעוררים אותו.

מכת בכורות (או: מכת בחירות)

מה זו דמוקרטיה נוסח ישראל? לקיים בחירות כל שנתיים וחצי, לשלם מיליארדי שקלים ולקבל ממשלה חדשה שלא עושה שום שינוי במדיניות. אבל מילא העלות של הבחירות, מה שעוד יותר מקומם אלה דפוסי ההצבעה. רק בישראל העניים ביותר, אנשי השכבות החלשות ביותר, מצביעים בנאמנות עיוורת למפלגה שדופקת אותם כלכלית כל פעם מחדש ועוזרת לבעלי ההון על חשבונם, ואחר כך עוד טוענים בתוקף ש-"ביבי טוב לכלכלה". יכול מאוד להיות שהליכוד צודק בתפיסות שלו, אין שום דבר פסול בלהצביע לימין. אבל איך זה שאף אחד לא עושה גם שיקול כלכלי?

בסופו של דבר, לממשלות בישראל אין חופש פעולה בנושא המדיני. הליכוד, קדימה, העבודה – כולם רוקדים לצלילי אותו חליל, שמנגן לו אי שם בבית הלבן. חופש הפעולה היחיד שאיכשהו נותר הוא דווקא בזירה הכלכלית. להצביע עבודה לא אומר שאתה שמאלני מחבק עצים, אלא שאתה רוצה להתפרנס בכבוד. ובכל זאת, בכל מערכת בחירות מחדש, הציבור מסתכל על המפלגות רק במישור הביטחוני-מדיני. העבודה? מרצ? הם אולי יעזרו לנו לגמור את החודש, אבל הם אוהבים ערבים. אולי הבעיה היא שאנחנו יותר שונאים ערבים מאשר אוהבים את עצמנו. מצד שני, לך תאמין להבטחות של מפלגה שמתיימרת להיות סוציאלית, והמנהיג שלה חי באחד הבניינים היקרים בארץ.