"טרולים" לא מעצבן. זאת כנראה דרך מעט עקומה לפתוח ביקורת, אבל אנחנו מדברים פה על סרט שעוסק ביצורים עליצים תמידית, מפזרי-ששון, שבכל סצנה שלישית שרים ורוקדים לצלילי מוזיקה צוהלת. סרט שהגיבורה שלו היא כל כך פרסומת לשמחה שצבע עורה ורוד, בואכה פוקסיה. לרקוח מהחומרים האלה משהו שאינו מעצבן ברמת תלישת שיער, של זרים, זה הישג קולנועי ראוי לפסקת פתיחה.

בניגוד ליצורים שמוכרים לנו ממיתוסים נורדיים וסרטים על פי טולקין, הטרולים של "טרולים" אינם מפלצות אלא גרסאות אנימציה של בובות הטרול החביבות, ארוכות השיער, שהיו להיט באייטיז-ניינטיז (ואני שומע על קאמבק עוד לפני האפקט הצפוי של הסרט - הורים, ראו הותרעתם). הגיבורה שהוזכרה לעיל היא הנסיכה פופי (אנה קנדריק), המנהיגה הרוחנית של השבט ומי שעומדת למבחן כשנכנסות לתמונה המפלצות האמיתיות. קוראים להן ברגנים ויש להן רק דרך אחת לחוות אושר: לאכול טרול.

הכוח חזק עם הג'סטין הזה

שתי החלטות של הבמאים וולט דורן ומייק מיצ'ל מונעות מ"טרולים" להרגיש כמו ספיישל של "דובוני אכפת לי". הראשונה היא להתמסר לגמרי לז'אנר המיוזיקל, או ליתר דיוק לתת-ז'אנר המיוזיקל מבוסס הקאברים – ואני חושב שהבחירה באנה קנדריק, יוצאת סרטי "פיץ' פרפקט", אינה מקרית בהקשר הזה. החל ב-"Hello" של ליונל ריצ'י וכלה בביצוע הכי מפתיע אי פעם של "The Sound of Silence", הנאמברים המוזיקליים מעניקים ל"טרולים" גרוב סוחף, והבחירה בשירי שנות ה-70-80 יוצרת ערך מוסף נוסטלגי להורים המלווים.

עם כל הכבוד לסיימון וגרפונקל וליונל, המוזיקאי המעניין כאן מבחינת ילדינו הוא ג'סטין טימברלייק, שתרם לסרט את הלהיט "Can't Stop the Feeling". שנים אני תוהה איך טימברלייק מצליח להיות בעת ובעונה אחת שחקן כל כך חביב ומוזיקאי פופ כל כך גנרי, אבל השמצות בצד – הדמות שלו היא ההחלטה המבריקה השנייה של דורן ומיצ'ל.  

טימברלייק מגלם בקולו את בראנץ', הטרול היחיד שאינו שמח ואפילו אינו צבעוני: הוא אפרפר וממורמר כמו הברגנים, והוא מביע את אפרפרותו ומרמורו בהומור חד וסרקסטי שלגמרי מאזן את האופטימיות המצמיתה של פופי ושות' (אם כי יצוין לזכות קנדריק התמיד-נהדרת שהיא מעיקה באופן הכי פחות מעיק שניתן לדמיין). לזכותו של בראנץ' נזקפת גם התגובה המוצדקת ביותר לנגינה ספונטנית בגיטרה מאז ג'ון בלושי ב"בית החיות", אז בכלל - כבוד.

אני פותח פה סוגריים וירטואליים אך רלוונטיים: בטרילוגיית הפריקוולים המשוקצת של "מלחמת הכוכבים" חוזרים שוב ושוב על הטענה שאנקין סקייווקר "יביא איזון לכוח". זה תמיד שעשע אותי, כי ג'ורג' לוקאס לא השכיל להבין שהאיזון של הטרילוגיה הראשונה – ובהתאמה, חוסר האיזון המוחלט של השנייה – הוא לא עניין לאבירי ג'די. האיזון של "מלחמת הכוכבים" תמיד היה האן סולו – הציניקן, הלא-מאמין, הקונטרה לכל הממבו ג'מבו הרוחניקי של הג'די. ועל אותו משקל, בראנץ' מביא איזון לכוח של "טרולים". אתם רואים? זה לא שסתם דחפתי לכאן אמירה לא קשורה על "מלחמת הכוכבים" כי אני כזה גיק שעדיין יש לי בבית בובה של ארטו דיטו.     

מוכרחים להיות שמח?

הדמות הנוספת ב"טרולים" ששווה התייחסות נפרדת היא ברידג'ט (זואי דשנל), הברגנית הראשונה שיוצרת קשר עם הטרולים. הסיבוב שהיא עושה לאורך הסרט, ממש תהליך של גילוי עצמי וקבלת העצמי, כתוב ברגישות רבה ושכרו החינוכי בצידו. מצד שני מדובר בסיפור סינדרלה - ברידג'ט היא נערת מטבח שמאוהבת עד מעל לראש במלך הברגנים – ויש משהו מעורר אי-נחת באופן שבו היא מבטלת את עצמה מול הוד דושבגיותו. מצד שלישי, זה ש"טרולים" לא מעצבן בטל בשישים מול העובדה שדשנל לא מעצבנת. בעצם, בהתחשב ברקורד המצטבר של דשנל, זה בטל כבר בשלושים.

בסופו של סרט יש לי רק שתי טענות ל"טרולים": הוא לא מספיק מצחיק (כלומר כן מצחיק, אבל לעתים רחוקות מדי), וטמון בו המסר הבעייתי שזה לא בסדר להיות עצוב. שמוכרחים להיות שמח. אני לא מת על זה כאמירה בכלל, ולקהל של ילדים בפרט. מצד שני, אולי אני פסול לעדות: מישהי שאני מעריך את דעתה סיכמה לאחרונה את המיקום שלי על סקאלת השמח-עגום במילים "כשאתה נכנס לחדר הפרחים נובלים". ומצד שלישי, כשהשמעתי לבת העשר שלי את הטיעון שזה בסדר להיות עצוב מדי פעם, היא לא הבינה מה אני רוצה מחייה. מבחינתה, הבעיה היחידה עם "טרולים" היא שלוקח שנה עד שמגיע השיר של ג'סטין.

זה כמו בסרט ההוא

אם החביבוּת של הטרולים מ"טרולים" עושה לכם הרעלת סוכר, הנה חוויה הפוכה ובוודאי מתקנת: "Trollhunter", או במקור הנורבגי "Trolljegeren", או פשוט "צייד הטרולים". זה סרט פאונד פוטג' (אתם יודעים, ז'אנר ה"קרה משהו פסיכי והכי במקרה צילמנו אותו") על חבורת סטודנטים שמתעדת צייד טרולים – דמות לחלוטין לא אגדית, יותר פקיד ממשלתי תעבן מכל דבר אחר. הבמאי אנדריי אוברדאל עושה כאן המון כבוד למיתולוגיה של הטרול, ובאותה נשימה ומידה מעביר מסר אקולוגי נבון ולא מתלהם. הסרט הזה מצחיק ברובו, מבהיל בחלקו ומבריק לכל אורכו; צריך קצת יצירתיות (או לחלופין מנוי ב"האוזן השלישית") כדי לשים יד על כותר מ-2010 שמעולם לא הופץ מסחרית בישראל, אבל זה הכי שווה את זה.