היידן בן ה-24 נולד עם תסמונת קרוזון שעיוותה את פניו מילדות. כאילו זה לא מספיק קשה, היידן הוא אח תאום לאשלי, שנולד רגיל לחלוטין ומספק לו תזכורת יומיומית לאיך החיים שלו יכלו להיראות: ביטחון עצמי, בחורות כמו מים וחיים די נעימים. המצב של היידן הביא אותו לעבור לא פחות מ-40 ניתוחים בניסיון לשפר את המראה שלו, אבל עם השיפור הגיע גם מחיר של חרשות חלקית, שמאלצת אותו להרכיב מכשיר שמיעה. כשהיידן מדבר על הניסיונות הרומנטיים שלו, הלב מתכווץ: "לא הייתי אף פעם בדייט. כל בחורה שניסיתי להזמין לצאת איתי – סירבה תמיד. כשהייתי ילד, החברים בבית הספר נהגו להציע לבנות לצאת איתי בתור בדיחה. אחר כך כבר התרגלתי לקבל סירוג אחרי סירוב”.
הוא הצליח להתמודד עם המוגבלות שלו בכל תחומי החיים, פרט לזוגיות, וכשראה איך אחיו עובר ממערכת יחסים אחת לשנייה החליט שגם הוא רוצה אהבה. "אני רוצה לפגוש מישהי, אבל השלב של ההיכרות הוא הפחד הכי גדול שלי”. היידן בטוח שתווי הפנים שלו מבריחים את הבנות ומנסה להתמודד עם המצב בעזרת תסרוקת אסימטרית שמכסה את החצי המעוות של פניו ומסתירה אותם מהסביבה.
סיפורו של היידן הוצג בתוכנית ריאליטי בריטית בשם "בלתי ניתנים לשידוך" (The Undateables), שמפגיש אותנו עם בעלי מוגבלויות שמחפשים אהבה. בתוכנית פגש היידן את שרלוט בת ה-22, ונראה שהדייט הולך לא רע, עד שכשהם הגיעו לנקודה גבוהה ב”לונדון איי”, הגלגל הענק בלונדון, שם מכשיר השמיעה של היידן לא עמד ברעשים וגרם להם לבעיות תקשורת. לאחר מכן הם אמנם הלכו לפאב וניהלו שיחה נעימה, שרלוט אפילו הסכימה לפגוש את היידן בשנית, אבל הוא סיים את הקשר כי חש שאין ביניהם כימיה. למרות כישלון הקשר, הוא מצהיר שהתוכנית שינתה את חייו: "החוויה הזו גרמה לי לחשוב ונתנה לי ביטחון. אני מרגיש כמו בן אדם חדש. אני הולך לצאת ולפגוש אנשים חדשים ואני הולך להתחיל לצאת עם בנות עד שאמצע את הקשר המיוחד הזה שכולם מדברים עליו”.
בעקבות הניסיון החיובי בתוכנית הוא גם החליט להפסיק עם הניתוחים שביצע בניסיון לשפר את מראה פניו. הוא גם זכה למאות מיילים מצופות שהתלהבו ממנו ומוכנות להיפגש.
רגל פה רגל שם
היידן לא לבד. תאמינו או לא, אבל הכוכבים החדשים של הטלוויזיה הבריטית הם לא משתתפי הריאליטי או השחקנים ההוליוודיים, אלא נכים ובעלי מוגבלויות. כן, אם אתם אנשים בכסאות גלגלים, גמדים וגמדות, בעלי זרועות מעוותות, אנשים שסובלים מעיוותים בפנים, שאיבדו גפיים או שסובלים מתסמונות – הייתם על המסך של הממלכה המאוחדת בשנה האחרונה, כי יותר ויותר תוכניות ששמות את בעלי המוגבלויות במרכז ממלאות את המרקע – בלי להתנצל.
אם התחלתם לצקצק בלשון ולחשוב על ניצול ציני של התקשורת את מצבם של בעלי המוגבלויות, ייתכן שהפעם צקצקתם לשווא: מדובר בתכניות שלפחות נותנות לבעלי המוגבלויות להסתכל לנו בעיניים ולהגיד: "אנחנו אנשים בדיוק כמוכם".
אליסון וולש, יועצת לענייני מוגבליות בערוץ 4 הבריטי, מנסה כבר 20 שנים לשכנע את הערוצים להביא את הנכים לטלוויזיה, ונראה שבשנה האחרונה היא הצליחה במשימה. אין ספק שהנכים פשוט כבשו את שעות הפריים טיים של הערוץ. אחד הטריגרים לתופעה הזו הוא המשחקים הפראלימפיים שהתקיימו כאן בקיץ האחרון, שאת זכויות השידור שלהם רכש הערוץ לראשונה.
עם רכישת זכויות השידור, החליטו בערוץ 4 להפוך את הספורט הפראלימפי לספורט מיינסטרימי והפשילו שרוולים לקראת המשימה. במסגרת סיקור המשחקים, החליטו להשקיע חצי מיליון פאונד בהכשרת צוות פרשנים ומגישים בעלי מוגבלויות שיסקרו את האירועים לצד המגישים הרגילים, כך שחצי מהטאלנטים על המסך באותה תקופה יהיו נכים. החיפוש אחר המגישים התבצע בהעלאת סרטונים שצילמו המועמדים לתפקיד ליוטיוב, בהם ענו על השאלה: "במה היית ממלא 3 דקות שידור בערוץ 4?”.
מאות פניות הועלו לרשת ומתוכן נבחרו 12 מגישים פוטנציאליים שניגשו למחנה אימונים של 5 ימים. בסיומו, 6 מגישי ופרשני ספורט נבחרו להמשיך את האימון שיהפוך אותם למגישים מקצועיים וקיבלו הזדמנות ראשונה על המרקע. אחד מהם, אלכס ברוקר, הוא צעיר חינני שנולד עם זרועות מעוותות, שקטנות בהרבה מגופו – לא בדיוק מגיש הטלוויזיה הרגיל שעולה לכם בראש. גם רגל ימין שלו הייתה מעוותת והרופאים נאלצו לקטוע אותה כשהיה תינוק. הסרטון שהוא העלה, הביא אותו לא רק לעמדת הפרשן במשחקים הפראולימפיים אלא גם להשתתפות קבועה כפאנליסט באחת התכניות המצליחות של השנה האחרונה: "הרגל האחרונה”.
את התכנית מנחה אדם הילס, קומיקאי אוסטרלי בעל רגל אחת. כל תכנית מתחילה בצליעה שלו, יחד עם הפאנל, עד לנקודת ההצגה שלהם. שם התכנית, אם תהיתם, משחק על כפל משמעות בין הדיבור על הרגל האחרונה שלו לביטוי "הרגל האחרונה", שמתאר סיבוב אחרון בתחרות. התכנית עלתה כחלק מהסיקור של המשחקים הפראלימפיים בקיץ 2012 והתקבלה באהדה בקרב הצופים: למעלה ממיליון איש ואישה צפו בה בכל ערב נתון. עם כזו הצלחה מסחררת, אין פלא שהתכנית כבר חזרה לעונה שניה וגם לספיישל קריסמס מיוחד. מדובר בשילוב נכון של בדיחות, אירועי היום האקטואליים, אורחים מפורסמים ועקיצות קטנות על הנכויות של המשתתפים. ברוקר, בעל הזרועות המעוותות, משתתף שם באופן קבוע, מביע את דעתו בשלל נושאים - כשהנכות שלו חשופה בפני. הוא גם מתגלה כבעל חוש הומור מצוין ואפילו מוכן להגשים חלום שנמנע ממנו בטקס בילדות ולבצע מול כולם שיר מביך של "איסט 17”. בנוסף, יש לתכנית פינה ייחודית שנקראת "האם זה בסדר" בה הפאנל עונה על שאלות שמצייץ לו הקהל בבית ונוגעות להתנהגות כלפי נכים, חברי הפאנל או אירועי היום' למשל: "האם זה בסדר לשאול אם חברי התכנית ישנים עם הפרוטזה שלהם ואם לא – מה לעזאזל הם עושים אם הם צריכים להשתין באמצע הלילה?”.
גם נכים לא מתפשרים
"הרגל האחרונה" מנסה לתת תחושה שמוגבלויות זה בסדר, ומציגה את הנכים כפרטנרים מצוינים לכוס בירה בפאב, אבל The Undateables מאתגרת את הצופים מכיוון אחר לגמרי. לשוחח עם נכים זה דבר אחד, אבל לצאת איתם לדייט זה דבר אחר לחלוטין. התוכנית, שהעונתה השנייה התחילה ב-2013, זכתה לביקורת על השם הפרובוקטיבי, אבל אי אפשר להישאר אדיש לתוכן שהיא מביאה. היא עוקבת אחרי משתתפים מוגבלים שנרשמים לסוכנות שידוכים ויוצאים לדייט.
עבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שבה הם נמצאים בסיטואציה כזו ואנחנו זוכים לראות אותם מתכוננים, מתרגשים ומתמודדים עם הכשלונות וההצלחות. קשת בעלי המוגבלויות המשתתפים בתכנית רחבה וכוללת מוגבלויות פיזיות ונפשיות שמשפיעות על ההתנהגות, על המוביליות או על המראה של האנשים הלוקים בהן: גמדות, אוטיזם, טורט, כסאות גלגלים, תסמונת דאון, תסמונת קרוזון שגורמת לפנים להיות מעוותות, לקויות למידה קשות – הלוקים במוגבלויות הללו מקבלים שמות, פנים, אופי והעדפות והופכים לבני אדם שמשילים מעצמם את התוית לאט לאט והופכים לנגד עיננו לאינדיבידואלים שסובלים מאותם חששות מהם כולנו סובלים לפני דייט.
סיפור מרגש נוסף שהוצג ב"בלתי ניתנים לשידוך" היה זה של סאם, בן 27 ולוקה בתסמונת דאון. סאם מעולם לא נישק בחורה ועצם הדיבור על סקס בסביבתו גורם לו להיות מאוד מאוד לחוץ: “אני לא יכול לשמוע את המילה הזו”, הוא מסביר. אמא שלו מתה לפני שנתיים ואביו, אחד מחבריו הקרובים ביותר, מייחל ליום בו בנו ימצא אהבה. סם הוא מתאר את הבחורה האידיאלית בשבילו: "בלונדינית או ברונטית או עם שיער כהה, לא משנה לי. עם מראה טוב, גוף טוב, אישיות מעולה”.
סוכנות השידוכים מארגנת לסאם בליינד דייט עם ג'ולין שסובלת מלקות למידה חמורה. הקליק מיידי, אבל חוסר הניסיון של סאם בדייטים מביא לשתי תקריות מביכות: הוא מגיע לפגישה בלי כסף וג'ולין נאלצת לשלם עליו ואם זה לא מספיק, הוא שוכח לבקש ממנה לצאת לדייט שני בסיומה של הפגישה. למזלו, היא מוכנה לתת לו צ'אנס נוסף כשהוא מצלצל אליה וכשהוא מגיע לפגישה הזו, הוא נחוש להציע לה חברות. היא מסכימה.
"אני כנראה מאוהב! אף פעם לא הרגשתי ככה”, משתף אותנו סאם בתחושה של גבר מאוהב. "אני מרגיש שהלב שלי מחסיר פעימות. כשאני מחזיק את היד שלה זו התחושה הכי טובה בעולם". אין עין שתישאר יבשה למשמע המילים הללו, יוצאות מפיו של אדם שלא חלם שיזכה לאהוב אי פעם.
הם גם חושפים את הקושי הגדול שמביאה איתה המוגבלות לעולם האהבה: חוסר הביטחון הגדול. למשל, לוק, קומיקאי בן 23 שסובל מתסמונת טורט מסביר לנו כמה קשה ליצור רושם ראשוני טוב אצל בחורה כשאתה קורא לה "כלבה חרמנית" בלי שתרצה וכמה זה משפיע על חוסר הביטחון שלו. מעבר לזה, התכנית לא מיפייפת את המציאות וחלק מהמשתתפים זוכים לתגובות לא נעימות במהלך הדייטים: כך למשל, ריצ'ארד בן ה-27, חובב רדיו נאה בעל תסמונת אספרגר מבריח את הדייט הראשון שלו כשהוא לא יודע להתמודד עם הסיטואציה החברתית החדשה וגונב לה צ'יפס מהצלחת. בהמשך התכנית אנחנו מלווים אותו בחוויה יותר מוצלחת, בה הדייט השני שלו מוכנה לראות אותו שוב, אבל הוא מחליט להפסיק את הקשר בגלל חוסר משיכה פיזית. גם פני, נמוכת קומה בעלת תסמונת שגורמת לעצמות שבירות יוצאת לדייט הראשון בחייה מול עדשת המצלמה ומגלה את הקושי שבלדחות מישהו אחר. לכישלונות הרומנטיים וגם לעובדה שלפעמים בעלי המוגבלויות הם שמסיימים את הקשר יש משמעות גדולה שמבהירה שכמו כולם יש להם העדפות ומשיכות ושהצפייה הנסתרת לפיה עליהם להתפשר בענייני זוגיות – פשוט אינה מוצדקת.
אבל בעוד The Undateables מציגה נכים בסיטואציות שכולנו מכירים, תכנית המתיחות "I'm Spazticus” ששודרה באנגליה באפריל האחרון, שמה אותם בתרחישים מצחיקים והזויים. המשתתפים בתכנית הם נכים שעובדים על הציבור הלא מוגבל ללא רחמים: עיוור שמבקש מהמלצר לתאר עבורו את הדייט שלו כדי שיידע אם היא יפה או לא, גמד שמחנה את הקרוואן הקטן שלו בחצר שלכם ומודיע שהוא השכן החדש בשכונה, שליח עם יד אחת שמאבד את הפרוטזה שלו יחד עם החבילה שמסר, גמד שמתפקד כסרסור של שלגיה ועיוור שטועה ובמקום להיכנס לחנות אביזרי המין, נכנס לחנות הבגדים שלידה עם ויברטור ומבקש להחליף אותו. אחד המערכונים בתכנית, בו עיוור ממשש דוגמנית עירום בשיעור ציור בקולג', לא שודר לאחר שהמשטרה הוזעקה למקום. נרגיע רק ונאמר שהעיוור ודוגמנית נמנים על צוות התכנית, אבל הסטודנטים שהיו עדים לתרחיש לא צחקו ממנו כלל וכלל. אפשר להתווכח על טוב הטעם של התכנית, אבל העובדה שהיא שמה את הנכים בצד שצוחק ולא בצד הנצחק חשובה, כמו גם הנראות שלהם על המסך, שהופכת שכיחה יותר ויותר.
אנשים שנלחמים בעולם
גם בתחום הסדרות יש אינפלציה לבעלי מוגבלויות. המוקיומנטרי "דרק" הוא היצירה האחרונה של הקומיקאי ריקי ג'רבייס, והכוכב שלו הוא דרק, מאותגר שכלית בן 50 שעובד בבית אבות. בפרק הפיילוט השתמש ג'רבייס בדעות הקדומות שהיו לצופים על הסדרה כדי להעביר אותם חוויה רגשית חזקה: כל מי שמכיר את העבודה של ג'רבייס ציפה לבדיחות ציניות על חשבונו של דרק המאותגר שכלית, כך שבזמן הצפייה בפיילוט הייתה ציפייה וחיפוש מתמיד של הזדמנויות לצחוק וללעוג לדרק.
אבל התכנית לא לעגה לדרק, אלא הציגה אותו כדמות שלמה ומורכבת, חסרת אגו ומלאת כוונות טובות וגרמה לצופה להתמודד עם הציפייה הפנימית שלו לבידור על חשבונו של החלש. הפיילוט עורר סערה עוד לפני שידורו, כשג'רבייס קיבל ביקורת על הצחוק שהוא עושה מקהילה של מאותגרים שכלית. הביקורת התמתנה אחרי שידור הפיילוט, אז קיבל ג'רבייס תגובות נלהבות לסדרה בטוויטר וגם כמה ביקורות שמשבחות את התוכנית. ההצלחה של הפיילוט הביאה לעונה ראשונה לסדרה, שעלתה באנגליה בחודש שעבר. הפרקים של העונה מאופיינים באיזון גדול יותר בין הדרמה להומור, אבל הבדיחה אף פעם לא על חשבונו של דרק.
ג'רבייס תופס פה שתי ציפורים במכה, כשהוא ממקם את דרק בבית אבות ומנסה לחשוף גם את המצב שם ואת האופן בו אנחנו משליכים את ההורים שלנו לעת זקנה ופשוט עוזבים: “הסדרה עוסקת שאנשים שנלחמים בעולם החיצון”, אמר ג'רבייס בראיון לערוץ 4. “ חצי מהמשפחה שלי עובדת בבתי אבות או עם אנשים שחולים באלצהיימר, אחותי עובדת עם ילדים עם קשיי למידה ואני תמיד כותב על מה שאני מכיר. אני מקווה שצפייה ב"דרק" תעזור לאנשים לחשוב על הגישה שלהם כלפי אנשים זקנים".
המסך הבריטי נותן את מרכז הבמה לנכים, אבל נראה שמראש אנשים עם מוגבלויות מתקבלים בממלכה בקלות רבה יותר מאשר בארץ. אפשר לתהות אם השכיחות של בעלי המוגבלויות ברחובות אנגליה נובעת ממספרם או מהעובדה שיש התאמה של התשתיות לנכים, כזו שנראית כמו חלום רחוק בארץ. כאן יש לנכים מקום ייעודי בכל אוטובוס, מעברי חצייה שמתאימים לכיסאות גלגלים ונגישות לבניינים ציבוריים ועסקיים, שמאפשרת לבעלי מוגבלויות לצאת מהבית ולהסתובב בקלות, כמו כל השאר. כך או כך, אפשר להניח שהעובדה שגם הנכים עברו את הדרך מהמציאות למרקע, כמגישים וכוכבים לגיטימיים, תפתח דלתות לקהילה הזו ותשפיע על הדרך בה אנשים חושבים עליה וחיים לצידה.