בין "איש הפיל" ו"הנוסע השמיני", בין האסיר המכור לדבק מגע ב"אקספרס של חצות" ומספר אגדות הילדים ב"סיפורי עמים", לסכם את הקריירה של ג'ון הרט ברגע אחד זה כמעט לדבר סרה במת. ובכל זאת, מאז הידיעה בשבת על מותו בגיל 77, משהו גורם לי לחשוב שסצנה אחת מתוך "1984" הצליחה איכשהו לזקק את הסיפור של השחקן הנהדר הזה.
זה קורה באחת מהפגישות החטופות של ווינסטון (הרט) וג'וליה (סוזנה המילטון) בדירת המסתור שלהם בשכונת העוני, שבה הפיקוח של האח הגדול המקורי אינו פולשני כמו בבתי המעמד הבינוני של השניים. בתוך הקדחתנות של המפגש האסור, ווינסטון נעצר פתאום ומקשיב לאישה ששרה מחוץ לחלון. "תקשיבי לזה", הוא אומר לג'וליה. "איך היא מצליחה לגרום לשיר שנכתב על ידי מכונה להישמע כל כך יפה?".
הרגע הזה הוא הכי ג'ון הרט מפני שהשאלה הזאת תקפה גם לגביו. אין בכלל ספק שהוא נתפס כשחקן איכותי, אבל המסה הקריטית של הקריירה שלו התנהלה באזורים המסחריים. הוא שיחק יותר בהוליווד ובטלוויזיית הברודקאסט בארה"ב ובבריטניה, פחות בסרטי ארט האוס, ובכלל לא בסדרות של רשתות כבלים אקסקלוסיביות. הוא עבד בתוך המכונה, והוא גרם לזה להישמע כל כך יפה.
חלק מזה – חלק ממה שהופך את הסצנה ההיא מתוך העיבוד של מייקל רדפורד לג'ורג' אורוול לרקוויאם הולם כל כך להרט – הוא פשוט הקול. "הייתי מקשיב לו גם אם הוא היה מקריא ספר טלפונים", ספד פייסבוקית להרט חבר טוב שלי, מרצה לספרות אנגלית. הוא שמע את הרט עושה שייקספיר, אבל דפי זהב זה ממש מספיק בשבילו. אני לא חושב שיש מישהו שאהב את הרט ולא יישר קו עם העניין הזה.
במובן עמוק יותר, להרט תמיד הייתה יכולת נהדרת לגרום לנו להאמין לו. שורות מ"הארי פוטר" או מ"אני קלאודיוס", איכשהו הן תמיד נשמעו נכון אצלו. הנה פרט טריוויה מתוך הפילמוגרפיה שלו שממחיש את המנעד: ב-1978 הוא תרם את קולו לשני סרטי אנימציה, "גבעת ווטרשיפ" שבו גילם ארנב ו"שר הטבעות" (העיבוד הראשון, של ראלף באקשי), שבו גילם את אראגורן. באותה שנה הוא היה מועמד לאוסקר על התפקיד של האסיר מקס ב"אקספרס של חצות". אז ארנב, לוחם אגדי ואסיר מסומם. באותה שנה. באותה מידה של אמינות. ובאותה רצינות מקצועית, אבל גם עם מידה תמיד-נוכחת של הומור.
ב-1975 שיחק הרט בסרט הטלוויזיה "עובד מדינה עירום" את הכותב-מאייר-לוחם למען זכויות הלהט"ב קוונטין קריספ. בשנת 2009 הוא גילם אותו שוב ב"אנגלי בניו יורק" - פשוט זרם בחזרה לתוך דמות בת 34 שנה כאילו לא עבר יום. כאילו בין לבין הוא לא היה המיליארדר האקסצנטרי ב"קונטקט" והשוטה ב"המלך ליר" והמספר ב"אגדות עמים" ואיש הפיל ב"איש הפיל".
"השדה", אבל גם "המלך ראלף". "דוגוויל", אבל גם "הלבוי". יש הרבה מה לומר לזכות הדניאל דיי לואיסים של העולם, שחקנים שם תו תקן של איכות במובן הגבוה שלה; יש לא פחות לומר לזכותו של שחקן שהרגע הכי איקוני שלו אי פעם הוא סצנה שבה חייזר מתפרץ לו מתוך בית החזה. שמצא את הקול שלו באותה קלות בביבים הקוקניים, בכתביו של שייקספיר, בסצנת ארוחת הערב של "הנוסע השמיני" או בסרט השמיני בסדרת "הארי פוטר". איפה שהוא לא יהיה עכשיו, אני מקווה שיש שם צעיפים טובים.