בנסיבות מעט יוצאות דופן, שאני מבטיח להרחיב בעניינן במורד הכתבה, הגעתי בשבוע שעבר לערב הגמר של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה "סם שפיגל". עכשיו, הבה ניישר קו: זה שאני מבקר קולנוע לא אומר שהצירוף "סרט סטודנטים" מפחיד אותי פחות משהוא מחריד אתכם. כוננות מיידית ליצירה בוסרית במקרה הטוב ויומרנית-ללא-כיסוי במקרה הרע, עם סאונד מעפן ואיזו אמירה מקושקשת שצריך להיות בן 24 בשביל לחשוב שהיא עמוקה. נכון? אז אחרי שסגרנו את הפינה הזאת אני רוצה לסגור עוד אחת: בירושלים ראיתי את העתיד של הקולנוע הישראלי, והוא נראה פשוט נפלא.

גילוי נאות: בשנה האחרונה יצא לי להכיר חלק מבני המחזור הנוכחי של סם שפיגל, ואני כנראה לא לגמרי אובייקטיבי בקשר אליהם וליצירות שלהם. אבל ראשית, בינינו: היכרות מוקדמת היא מצב נתון נכון כמעט בכל פעם שמבקר ישראלי כותב על במאי ישראלי. ושנית, אני עומד לכתוב על אנשים מסוימים שהם-הם העתיד. אני במקומכם הייתי ממשיך לקרוא רק בשם הסיכוי שאני טועה. 

הדבר הגדול הכבר בא

המקבץ שהוקרן בסינמטק ירושלים הפך על הראש את כל ההנחות המוקדמות שלי. דוגמה טובה היא "צלול" של אור בן-דוד, סרט על בחור שמתעורר שוב ושוב -  ספק אם לחלום נוסף ספק למציאות. בן-דוד נכנס כאן לטריטוריה היומרנית של ייצוג חלומות בקולנוע, וליומרה הזאת יש כיסוי מלא. "צלול" מציע זווית טרייה על מוטיב שחוק, וזה פשוט מרשים.

או "הרב" של אוריה הרץ. הנה משחק מחשבה: מי יהיה הכוכב של סרט הסטודנטים - בחור דתי שמתלבט בקשר לבחורה שהוא יוצא איתה, וכנראה שלא רק בקשר אליה ספציפית, או הרב שהבחור נועץ בו? אז הרץ מפתיע פעם אחת כשהוא הולך עם הרב, פעם שנייה בכתיבה עדינה-עדינה ופעם שלישית בבימוי שחקנים חכם ובשל.

"המשורר האחרון" של דינה זילברג, שכמו סרטים אחרים במקבץ הזה מחובר בטבורו לתרבויות ולשפות של יוצאי חבר העמים, טווה בכישרון סיפור על היחסים התמיד-בעייתיים בין אב שמעולם לא נטמע בישראל לבת שכבר מרגישה צברית. "המופע של תימור" של תמרה ממון הוא סרט תיעודי שהצליח לסחוף אותי לאינסטנט-הזדהות עם זמר שמעולם לא שר בפני קהל, ומחליט לעשות את זה בגיל שבו רובנו מנסים מקסימום סוג חדש של קרקר. "ביום השישי" של עמיחי חסון מפגין לוק מהוקצע (צל"ש צילום לניצן רוזן) גם בסטנדרטים של סרט באורך מלא, ואילו "דופק" של אייל צדיק - סיפור קטן ונוגע ללב על ביקור של אח גדול בפנימייה שבה שוהה אחיו - מציג את אחד השוטים הכי יפים והכי מצחיקים שראיתי השנה בקולנוע (אם יתמזל לכם, אני מדבר כמובן על ההוא עם האצבעות הזקורות).

שלושה סרטים מתוך המקבץ דיברו אליי באופן מיוחד. הראשון היה אחד שסיקרן אותי מראש: "גיבורים" של יאיר אגמון, במאי שאני שומע לאחרונה את שמו באלף ואחד הקשרים – החל בסדרת הרשת המוצלחת שלו ושל אלעד שוורץ, "הטרמפיסטים", וכלה בספר חדש שהוא עומד להוציא - הרביעי במספר - והוא עוד לא בן 30. הסרט שלו הוציא ממני "אויש" של רפלקס בגלל הפתיחה שלו, שמאיימת ליצור הקבלה גסה מדי בין השואה לנכבה, אבל אגמון הולך עם זה למקומות כל כך מפתיעים – וחכמים, ומצחיקים, וסופר-קולנועיים, ואני עדיין לא מאמין שהוא הצליח לשכנע את אילנה דיין לשחק אצלו – שאני מתפתה להכריז על האיש הצעיר הזה כדבר הגדול הבא בקולנוע הישראלי.

הסרט השני שתפס אותי חזק וטוב היה "אחותך" של מיכל גסנר. זה סיפור על נערה פרועה, אולי פרועה מדי (אביגיל הררי המצוינת) ועל התגובה שלה כשאחיה מואשם במעשה הרבה יותר מדי פרוע; הסרט הזה טעון באנרגיה קולנועית טהורה, עם עבודה יוצאת דופן של הצלם גל רומבק ובעיקר העורך גל רוזנבלוט. אגב, זה המקום להתוודות על גליץ': דווקא את הסרט שהוכרז כמצטיין, "212" של בעז פרנקל, בכיכוב משה איבגי, לא יצא לי לראות בנסיבות טכניות שקצרה היריעה מלהסביר. אם הוא נבחר לשפיץ של האוסף הזה, זה אומר הכל.

זה משאיר לנו את הסרט השלישי "שלי", אבל לפני שאדבר עליו אני צריך לקחת נשימה.

והילדה הזאת היא אני

סרט אחד ממחזור 2016 של סם שפיגל היה חלק מחיי בשנה וחצי האחרונות. "כינים" של דניאל וייסמן, שגרם לי לבכות גם בחורף שעבר במהלך הצילומים שלו וגם בקיץ הזה בעת ההקרנה שלו.

העניין הוא שהבת שלי משחקת ב"כינים". לא משהו שמישהו מאיתנו צפה או דחף לו, פשוט צירוף מקרים - במאית שחיפשה שחקנית בגיל בית ספר וילדה שאין לה פחד. ככה יצא שבחורף שעבר הצטופפה בתי באמבטיה עם השחקנית נועה קולר, והצטלמה לסרט שהוא כאילו על טיפול כינים, אבל בעצם על הרבה יותר מזה.

10 דקות נמשך "כינים", ודעתי המשוחדת היא שדניאל – דני – יצרה כאן מהלך רגשי שנדיר לראות כמוהו בסרט באורך מלא, ועל אחת כמה וכמה בפחות מרבע שעה. מערכת יחסים שלמה, שתי דמויות עגולות, אלף ניואנסים של הצלם יניב לינטון והעורך בעז פרנקל (מי שהיטיב לחתוך גם את "ביום השישי"), ורגע של קליימקס רגשי שפירק אותי על הסט וגמר אותי בהקרנה. אני מאמין שזה לא רק כי קשה לראות את הילדה שלך במצוקה - משוחקת, אבל עדיין - אלא כי זאת דני. כי היא מביימת ככה שאכפת לך.

רונה, השחקנית של דני, ישבה איתי לאורך הערב כולו. ילדה בת 10 צופה במקבץ סרטי סטודנטים, ובמקום לבקש את נפשה למות או למצער להדליק את הסמארטפון מוצאת את עצמה מעורבת עמוק בסיפורים על זמרים לא ממומשים ועולים שלא נטמעו. אני חושב שזאת המחמאה הכי גדולה לחבר'ה האלה של סם שפיגל: הקולנוע שלהם מתקשר. מחפש קהל ומוצא אותו. לכל הפחות, הוא לגמרי מצא ילדה אחת אמיצה ואת האבא הבכיין שלה.