הרגע הכי פחות צפוי במופע העשור של אנסמבל ציפורלה, שנערך במוצאי שבת באולם האופרה בתל אביב, היה הקאמבק של ז'וז'ו חלסטרה. עברו בדיוק 20 שנה מאז תלה צביקה הדר את ז'קט הנמר ועזב את הקומדי סטור לטובת תכנית האירוח המרכזית של ערוץ 2. אתמול, לרגע, הוא חזר. ז'וז'ו, האיש והגורמט. זה לא היה אחד מרגעי השיא של מופע העשור (בלשון המעטה), אבל זה היה רגע שגרם לי לחשוב על בידור אז ועכשיו.

כמו ציפורלה, גם הקומדי סטור הייתה חבורה של קומיקאים צעירים ואלמוניים שהתקבצה יחד לערבי מערכונים על במות השוליים של תל אביב. אלא שלעומת ציפורלה, הקומדי סטור נולדה כמעט במקביל להקמתו של אחד הצמתים ההיסטוריים של התרבות הפופולרית בישראל: ערוץ 2. טלעד וטדי הפקות לקחו את חברי הקומדי סטור ורקמו סביבם תכנית מערכונים ששמרה על הרוח המקורית. מבית ציוני אמריקה עברו הקומדי סטור לבמה המרכזית – זו שתוך זמן קצר תהפוך למדורת השבט החדשה – והפכו לכוכבים בן לילה. בזכות הטלוויזיה, זכתה חבורה כמעט אנונימית של קומיקאים מוכשרים לחשיפה שהייתה ראויה לה. בלעדיה, הקומדי סטור הייתה נשארת אנקדוטת פרינג' ליודעי ח"ן. היא הייתה, בעצם, סוג של ציפורלה.

אורנה בנאי, ישראל קטורזה וציפורלה במופע העשור (צילום: ליאור רוטשטיין,  יחסי ציבור )
קוונים אורחים. אורנה בנאי וישראל קטורזה במופע העשור | צילום: ליאור רוטשטיין, יחסי ציבור

לילה באופרה

אנסמבל ציפורלה רץ כבר עשר שנים מתחת לרדאר המיינסטרים. במשך הזמן הזה הספיקו חברי האנסמבל להעלות ארבעה מופעים מצליחים, לזכות בפרסי פרינג', ולהשיג מעמד של פולחן תל-אביבי (ביחד עם עדת המעריצים הצעירה שמגיעה איתו). את כל זה הם עשו לבדם: בלי תמיכה ציבורית, בלי סיוע מקצועי, ובעיקר - בלי לתת לקריירות הסולו לפרק אותם. ואף על פי כן – למרות הפרסים, למרות הההצלחה, למרות הכישרון – נדמה שציפורלה עדיין לא זכתה להכרה הרחבה שהיא ראויה לה. עשר שנים בביזנס, והיא עדיין לא הקומדי סטור. וזה לא בגלל שהיא פחות מוצלחת.

מופע העשור של ציפורלה לפחות נתן לאנסמבל, לערב אחד, במה מרכזית - לא ערוץ 2, אבל אולם האופרה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. זה היה חיבור קצת מוזר בין המקום המכובד והמעונב ללהקת השחקנים הפרועה. האכסדרה, שבדרך כלל מאכלסת אנשים מבוגרים בבגדי ערב, המתה אתמול מקולותיהם של מעריצי ציפורלה – רובם צעירים, חלקם הניכר בני נוער, ורבים מהם לובשים את חולצות האנסמבל הממוספרות כמדי כדורגל.

באולם עצמו כבר ניכר פחות הניכור בין השחקנים ללוקיישן. גם בממדים המכובדים של אולם האופרה, וגם תחת המשא המחייב של "מופע חגיגי" ועתיר כוכבים אורחים, שמרה ציפורלה על הצביון שלה: הומור נונסנסי פרוע, דמויות ססגוניות וחוש נהדר לשימוש במוזיקה. העובדה שהמופע הורכב מתמהיל (לא שוויוני אך מאוזן) של מערכונים מארבע תכניות האנסמבל סייעה לו לשמור על רוחה של ציפורלה.

דווקא האורחים, שלא באשמתם, הפרו מעט את האיזון: משה איבגי היה חביב בתפקיד אילם של פועל במה, אך הפאנץ' שלו נוצל פעם אחת יותר מדי; קרן מור לא הייתה ממש מסונכרנת עם הבנות האחרות במערכון בית הקברות; וז'וז'ו חלסטרה לא נראה ממש שייך לבמה הזו. הקומדי סטור ניצבת גבוה באילן היוחסין של הקומדיה הישראלית, אבל את האבות הרוחניים של ציפורלה עדיף לחפש בנווה חמציצים.

הדעת נותנת שלקבוצה מוכשרת כציפורלה היה מגיע כבר מזמן לקבל תכנית טלוויזיה. בעידן הקומדי סטור ופלטפוס, זה מה שהיה קורה גם לה. אבל כבר עשר שנים שזה לא קרה, ובמחשבה שנייה, אולי טוב שכך. הקומדי סטור ופלטפוס החזיקו במשך שלוש עונות בלבד לפני שהתפרקו. לטלוויזיה יש אפקט כזה על שחקנים: הם הופכים לפרצופים מוכרים, נהיים כוכבים, מתחילים לחפש את דרכם העצמאית. בציפורלה, באופן מרשים ויוצא דופן, זה לא קורה. לבד מדאנה איבגי (שלא מתנשאת מעל האנסמבל כלל על אף היותה כוכבת מצליחה ומוכחת), אף אחד בקבוצה לא הפך לפנים מוכרות במיוחד, אף אחד לא פרץ והשאיר את כולם מאחוריו. הם מצליחים לשמור את ציפור האגו שלהם עמוק בבטן: קולנית, אמביציוזית, אבל שבעה מעשייה. אז אולי עדיף להם בלי תכנית טלוויזיה. אולי עדיף להם להמשיך לפרוח.