"עשרה בדצמבר" הוא אחד מקבצי הסיפורים הקצרים המדוברים ביותר בעולם כיום, עד כדי כך שמחברו, ג'ורג' סונדרס, נכלל ברשימת "100 האנשים המשפיעים בעולם" של המגזין "טיים". בין הסיפורים תוכלו למצוא נער המבין כי הוא עד לניסיון חטיפה של שכנתו וצריך להחליט איך לפעול, ילד העוזר לגבר חולה להיאחז בחיים, גבר הנאלץ לעבור ניסויים בתרופות המציפות אותו בתאווה, אהבה ותאוות רצח, ועוד. הנה אחד הסיפורים מתוך הקובץ:
הפצרה
תזכיר
תאריך: 6 באפריל
אל: צוות העובדים
מאת: טוד בּירני, מנהל אזורי
נושא: נתוני ביצוע, חודש מרץ
לא הייתי רוצה שייווצר הרושם כאילו מדובר בתחינה, גם אם ככה זה עלול להצטייר(!). המצב הוא שיש לנו עבודה לעשות, ושהסכמנו במשתמע לעשות אותה (האם הפקדתם בחשבון את הצ'ק של המשכורת האחרונה שלכם, אני יודע שאני כן, חה חה). נוסף לזה – אם להתקדם עוד צעד – הסכמנו גם לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. כולנו יודעים שאם נהיה שליליים ביחס לעבודה שלנו, אז נעשה עבודה גרועה. בואו נגיד שאנחנו צריכים לנקות מדף. בואו נלך עם הדוגמה הזאת. אז אם אנחנו מבלים את השעה שלפני ניקוי המדף בדיבור מזלזל על התהליך של הניקוי, מתלוננים עליו, מפחדים ממנו, חופרים בדקויות המוסריות של ניקוי מדפים וכו' וכו', אז מה שקורה זה, שאנחנו הופכים את תהליך הניקוי של המדף ליותר קשה ממה שהוא באמת. כולנו יודעים שבהתחשב במצב הנוכחי, ה"מדף" הזה יהיה נקי בסוף, בין אם ינקו אותו הידיים שלך או הידיים של הבחור שמחליף אותך ומקבל את הצ'ק של המשכורת שלך, ככה שהשאלה היא רק: אני רוצה לנקות את המדף שמח או שאני רוצה לנקות אותו עצוב? מה יביא לתוצאות טובות יותר? מבחינתי? מה יאפשר לי להשיג את המטרה שלי בצורה יותר יעילה? מה המטרה שלי? שישלמו לי. אז איך אני אגשים את המטרה הזאת בצורה הכי יעילה? אם אני אנקה את המדף הזה טוב ומהר. האם התשובה היתה שליליוּת? מצב נפשי שלילי? אתם הרי יודעים שלא. אז העניין בתזכיר הזה הוא: חיוביוּת. מצב נפשי חיובי יעזור לכם לנקות את המדף טוב ומהר, וככה להשיג את המטרה שלכם, כלומר, שישלמו לכם.
אז מה אני אומר? שתשרקו בזמן העבודה? אולי. בואו ניקח לדוגמה הרמת גווייה כבדה כמו של לווייתן, נגיד (סליחה על עניין המדף/לווייתן. ממש עכשיו חזרנו מהמקום שלנו באי רֶסְטוֹן, והיו שם 1) הרבה מדפים מלוכלכים, ו-2) כן, תאמינו או לא, לווייתן מת אמיתי ורקוב, ככה שטימי, ואנְס ואני התעסקנו בניקוי שלו לא מעט.) אז נגיד שהוטל עליכם, יחד עם כמה מהקולגות שלכם, להרים גווייה כבדה של לווייתן אל ארגז של משאית. כולנו יודעים שזה קשה. ומה שיהיה עוד יותר קשה זה: לעשות אותו דבר אבל בגישה שלילית. מה שגילינו – טימי, ואנְס ואני – שמדובר במשימה קשה מאוד אפילו בגישה פשוט ניטרלית. ניסינו להרים את הלווייתן הזה עם הרגשה פשוט ניטרלית, טימי, ואנְס ואני, עם עוד עשרה אנשים בערך, וזאת היתה משימה בלתי אפשרית, הלווייתן פשוט לא זז, עד שפתאום בחור אחד, שהיה במארינס, אמר שמה שאנחנו צריכים זה קצת כוח הרוח שיגבור על החומר, אז הוא סידר אותנו במעגל קטן, ודקלמנו מין מזמור כזה. עשינו מין "הלהבה עצמית". אם להרחיב את האנלוגיה הנ"ל שלי, ידענו שיש לנו עבודה לעשות, ומילאנו את עצמנו במין התרגשות לגביה, והחלטנו לעשות אותה בגישה חיובית, ואני חייב להגיד לכם שהיה בזה משהו, ושזה היה כיף, פשוט כיף, כשהלווייתן התרומם באוויר בעזרתנו ובעזרת כמה רצועות גדולות שהיו להוא מהמארינס בוואן שלו. אני מוכרח לומר שלהרים את הלווייתן המת והרקוב הזה אל ארגז המשאית ההוא עם קבוצה של זרים היתה השיא של הנסיעה שלנו.
אז מה אני אומר, בעצם? אני אומר (ואני אומר את זה בלהט, כי זה באמת חשוב): בואו ננסה, אם אנחנו יכולים, לצמצם למינימום את התלונות ואת הפקפוק העצמי בכל מה שנוגע למטלות שאנחנו מוכרחים לפעמים לעשות כאן ושאולי כלפי חוץ הן לא כל כך נעימות. אני אומר שבואו ננסה לא לנתח כל מה שאנחנו עושים במונחים של טוב/רע/ניטרלי במונחים מוסריים מוחלטים. הזמן לעשות את זה כבר הרבה מאחורינו. אני מקווה שכל אחד מאתנו כבר קיים את השיחה הזאת עם עצמו לפני שנה כמעט, כשכל הדבר הזה התחיל. יצאנו לדרך, ומרגע שיצאנו לדרך הזאת, ועשינו את זה מהסיבות הכי טובות בעולם (כמו שהחלטנו לפני שנה), אתם לא חושבים שיש משהו התאבדותי בזה שניתן לביקורת נוירוטית בדיעבדית לעכב את ההתקדמות שלנו בדרך הזאת? מישהו מכם הניף פעם קורנס כבד? אני יודע שכמה מכם עשו את זה. אני יודע שכמה מכם עשו את זה כשכיסחנו את הפּאטיוֹ של רִיק. נכון שזה כיף כשלא מתאפקים, אלא פשוט מנחיתים אותו עוד פעם ועוד פעם, ונותנים לכבידה לעזור לכם? חברים, מה שאני אומר זה, תנו לכבידה לעזור לכם כאן, בסיטואציה של מקום העבודה שלנו: תנחיתו, תיכנעו להרגשות הטבעיות שראיתי מפעם לפעם איך הן מפיקות כל כך הרבה אנרגיה אדירה אצל כל כך הרבה מכם בכל מה שנוגע להוצאה לפועל של המטלות הנתונות שלכם במרץ ובלי ביקורת בדיעבד ובלי מחשבות נוירוטיות. זוכרים את השבוע הזה שהיה לאנדי באוקטובר, כשהוא שבר את השיא והכפיל את מספר היחידות הרגיל שלו? בלי קשר לשום דבר אחר, ואם נשים רגע בצד את כל המחשבות החלשות האלה על צודק/לא צודק וכו' וכו', זה לא היה פשוט מרשים נורא? לעצמו וכשלעצמו? אני חושב שאם כל אחד מאתנו יסתכל עמוק אל תוך עצמו, לא כולנו קצת מקנאים? אלוהים, הוא ממש הרביץ, היה אפשר לראות את החדווה ואת המרץ על הפנים שלו בכל פעם שהוא שעט על פנינו בדרך להביא עוד מגבות לניקוי. וכולנו פשוט עמדנו שם כאילו, וואו, אנדי, מה נכנס בך? ואף אחד לא יכול להתווכח עם המספרים שלו. הם שם בחדר המנוחה שלנו, מול כולם ומעל כל המספרים של כולנו, וגם אם אנדי לא הצליח לשחזר את המספרים האלה מאז אוקטובר, 1) אף אחד לא מאשים אותו על זה, אלה היו מספרים פלאיים, ו-2) אני מאמין שגם אם אנדי לעולם לא ישחזר שוב את המספרים האלה, בטוח שיש איזה מקום נסתר בלב שלו שבו הוא נוצר את זיכרון המרץ הנפלא הזה שוצף ממנו באותו אוקטובר בלתי נשכח. אני לא חושב שלאנדי היה יכול להיות אוקטובר כזה אם הוא היה מוותר לעצמו או מפקפק בעצמו או מתפנק במחשבות נוירוטיות. מה דעתכם? כי אני לא חושב ככה. אנדי נראה לגמרי ממוקד, לגמרי מחוץ לעצמו, היה אפשר לראות את זה על הפנים שלו, אולי בגלל התינוק החדש? (אם כן, לג'ניס צריך להיות תינוק חדש כל שבוע, חה חה.)
בכל אופן, באוקטובר אנדי נכנס למין היכל תהילה דה פַקְטוֹ, ככה לפחות אני רואה את זה, ומאז הוא פחות או יותר פטור מכל פיקוח הדוק אמיתי על המספרים שלו, לפחות מבחינתי. לא חשוב עד כמה מיואש ומסוגר כזה הוא נהיה (ואני חושב שכולנו שמנו לב שהוא נהיה די מיואש ומסוגר מאז אוקטובר), לא תמצאו אותי מדקדק עם המספרים שלו, אם כי אני לא יכול לדבר בשם אחרים, כי יש אחרים אולי פוקחים עין על הצניחה המטרידה במספרים של אנדי, גם אם אני באמת מקווה שהם לא, זה הרי לא יהיה הוגן, ותאמינו לי, אם במקרה אני אשמע מין דבר כזה, אני בהחלט אעדכן את אנדי, ואם אנדי יהיה מדוכא מכדי להקשיב לי, אני אתקשר לג'ניס הביתה.
ובכל מה שנוגע לסיבה לזה שאנדי כל כך מיואש, מה שאני מתאר לעצמי זה שהוא נוירוטי ושבדיעבד הוא מותח ביקורת על הדברים שעשה באוקטובר – ובמקרה כזה, תגידו אתם אם זה לא חבל, אם זה לא מצב ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו, שאנדי יסגור מין אוקטובר כזה ששוברים בו שיאים ואז רק יישב ויתבכיין על זה? כי מה, האם יש להתבכיינות כוח לבטל את הדברים שאנדי עשה בכל מה שנוגע למטלות שהטלתי עליו לעשות בחדר 6? האם המספרים שלו על הקיר בחדר המנוחה מתחילים פתאום לרוץ למטה, ואנשים פתאום יוצאים מחדר 6 ומרגישים שוב לגמרי בסדר? טוב, כולנו יודעים שלא. אף אחד לא יוצא מחדר 6 ומרגיש לגמרי בסדר. אפילו אתם, בחורים, אתם שעושים מה שצריך לעשות בחדר 6, לא יוצאים בהרגשה כזאת סוּפּר-נהדרת, אני יודע איך זה, תאמינו לי, אני הרי עשיתי בחדר 6 כמה דברים שלא השאירו אותי בהרגשה כל כך נהדרת, ככה שאף אחד לא מנסה להכחיש שחדר 6 יכול להיות קטע לא קל. זאת עבודה קשה מאוד, מה שאנחנו עושים. אבל האנשים מעלינו, שנותנים לנו משימות, כנראה חושבים שהעבודה שאנחנו עושים בחדר 6 היא לא רק קשה, אלא גם חשובה, ואני חושד שזאת הסיבה שהתחילו לבדוק את המספרים שלנו בצורה כל כך הדוקה. ותאמינו לי, אם אתם רוצים שחדר 6 יהיה קטע לא קל עוד יותר ממה שהוא כבר ממילא, אז באמת כדאי שתשקעו בהרהורים נוגים עליו לפני, אחרי ובִזמן, ואז זה כבר יהיה לגמרי מסריח, ונוסף לזה, עם כל ההרהורים הנוגים, המספרים שלכם יֵרדו אפילו יותר, ותנחשו מה: זה דבר שפשוט לא יכול לקרות. נאמר לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים, בפגישת מחלקה, שהמספרים שלנו לא אמורים לרדת יותר. אמרתי (ובשביל זה היה צריך ביצים, תאמינו לי, בהתחשב באווירה בפגישת מחלקה): תראו, הבחורים שלי עייפים, אנחנו עושים עבודה קשה, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה פסיכולוגית. ובנקודה הזאת, בפגישת מחלקה, תאמינו לי, הדממה היתה מחרישת אוזניים. במלוא מובן המלה. והמבטים שהופנו אלי היו לא טובים. וקיבלתי תזכורת, באופן שלא משתמע לשתי פנים, מפיו של יוּ בְּלַנְשֶרְט עצמו, שהמספרים שלנו לא אמורים לרדת. והתבקשתי להזכיר לכם – להזכיר לנו, לכולנו, כולל אותי – שאם אנחנו לא מסוגלים לנקות את ה"מדף" שהוקצה לנו, אז לא רק שיביאו מישהו אחר שינקה את ה"מדף" הזה, אלא שאנחנו עצמנו עלולים למצוא את עצמנו על ה"מדף" הזה, להיות ה"מדף" הזה, ומישהו אחר יעבוד עלינו באנרגיה חיובית טובה. ונדמה לי שאתם יכולים לתאר לעצמכם כמה תתחרטו אז, יהיה אפשר לראות את החרטה על הפנים שלכם, כמו שלפעמים אנחנו עדים, בחדר 6, לחרטה הזאת על פני ה"מדפים" בזמן שהם "מתנקים", אז אני מבקש מכם, בשליפה מהמותן, לנסות לעשות כמיטב יכולתכם ולא להגיע למצב של "מדף", דבר שאנחנו, בתור עמיתים לשעבר, ובלית ברירה, לא נוכל אלא לנקות ולנקות ולנקות עם כל האנרגיה החיובית שלנו, בלי להביט לאחור, בחדר 6.
כל זה הובהר לי בפגישת מחלקה ועכשיו אני מנסה להבהיר את זה לכם.
טוב, טחנתי לכם במוח, אבל אנא מכם, בואו למשרד שלי, כל אחד מכם שיש לו ספקות לגבי מה שאנחנו עושים, ואני אראה לכם תמונות של הלווייתן הלא ייאמן הזה שהבנים שלי ואני הרמנו עם האנרגיה החיובית הטובה שלנו. ומובן שהמידע הזה, זאת אומרת, המידע הזה שיש לכם ספקות, ושבאתם לראות אותי במשרד שלי, לא יֵצא מבין כותלי המשרד שלי, אבל אני בטוח שאפילו לא צריך שאני אגיד את זה לאף אחד מכם, שמכירים אותי כבר כל כך הרבה שנים.
הכול יהיה בסדר והכול יהיה בסדר וכו' וכו',
טוד